בשוּק החדש

שמה היה יעל נדמה לי – לא, אולי עלמה, או רעיה – היא עבדה בדוכן המרקים בשוק החדש ומשום מה משכה את תשומת לבי. אשה צעירה – כבר בהחלט לא ילדונת – מעט נערית בגופה הדק והשרירי, נשית בבירור, שיער חום חלק אסוף יפה סביב הראש ממסגר פנים נאות נבונות ובהן הבעה כבושה, אולי כצפוי ממי שעובדת כמחלקת מרק במזללת צהריים. דוכן המרקים שבו עבדה היה נחשב כאחד הטובים ואפילו נכתבו עליו ביקורות מהללות. במיוחד ציינו לטובה את הציר המעולה שבעל המסעדה פיתח ושמשתווה, אם לא עולה, על מקביליו ביפן, וזאת למרות שאחדים מהמרכיבים החשובים של אותו ציר יקשה להשיגם בארץ, ואחרים כמו למשל עצמות חזיר גם אם אפשר הרי הם לצנינים בעיני האוכלים גם כאשר הם אינם מהמקפידים על דקדוקי כשרות. בחיפושַׂי היומיים אחרי ארוחת צהריים הייתי נקלע מדי פעם לדוכן של רעיה ובעומדי בתור הייתי בוחן את תווי פניה, את הרצינות הרכה שבה היתה פונה אל הלקוחות, מסייעת להם להחליט בין חמשת סוגי המרק השונים, גובה את התשלום ומקלידה את ההזמנה לתוך המחשב. מפעם לפעם וכאילו בעל כורחה היה עולה חצי חיוך על פניה ונמחה מיד. במזללה עבדו חוץ ממנה עוד עובד זר בנקיון, שני טבחים יפנים בהכנת המרקים, ובחור ישראלי אחד באריזת המנות לאלה שלקחו אותם לאכול במקום אחר.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

כשהמטען התפוצץ מתחת לדוכן הפירות והירקות שבמרכז השוק השעה היתה עדיין מוקדמת יחסית, כך שלמרבה המזל בשוק היו רק לקוחות בודדים, ורוב הנוכחים היו עובדי המזללות שעמלו להתכונן לשעות הצהריים שבהם נחשול של עורכי דין, אנשי היי טק ורופאים מבית החולים הסמוך, המומים מרעב, פושט על הדוכנים במטרה לאכול הרבה, מהר ובזול. ראשית היה רעש גדול, ואחריו התעופפו באוויר קרעים של הפירות המיוחדים והמוזרים שנמכרו שם – פיסות פרקטליות ירוקות של כרובית איטלקית, פלחי קרניים צהובים של קרמבולה, שיניים אדמדמות-ירקרקות של פיטאיה, ולצדם קשתות בננות, מקלות אספרגוס וגשם של ענבים ירוקים ושחורים בתוך תרחיף של עלי כוסברה, שמיר ופטרוזיליה. אחר כך עלה ענן קטן של אבק אפור ונשמעו קולות גניחה וכאב. ספרינקלר אחד שהיה נעוץ בלב כתם אדום גדול, כנראה מהעגבניות שהתרסקו סביבו, התחיל להתיז מים, ואחרי רגע הפסיק. השתררה דממה, ורגע אחר כך קרס הדלפק הגדול עם כל מה שעליו – שקי תפוחי אדמה, גבעות של ארטישוקים, ערימות של בצל לבן וסגול והרים של עגבניות בכל הגדלים והצבעים. שוב השתררה דממה. עלמה הסתכלה במראֶה המבעית, נדהמת, מחזיקה עדיין בידיה חבילות של חשבוניות מהספק של הטופו.

השעה היתה מוקדמת, בשוק היו לקוחות בודדים יחסית (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)הראשון שהגיע היה בחור דק שרירי ושחום בעל קרחת אפנתית וזקנקן קישוטי שעבד בחוץ בתחזוקה של בריכות הנוי שבהן פרחו שושני מים בסגול, ורוד וצהוב-שמנת ושחו דגי זהב מבהיקים. הבריכות היו מרהיבות עין בין היתר בגלל הטיפול הבלתי פוסק שהושקע בהן: מדי יום היו הפועלים של חברת האחזקה מורטים עלים שהצהיבו, אוספים בדלי סיגריות ושקיות פלסטיק שאנשים זרקו, בודקים את איכות המים בפסי ניר המיוחדים לכך ומנקים היטב את סביבות הבריכה. הבחור בא לא בריצה ולא בבהלה אלא פשוט מתוך סקרנות שכן הפיצוץ כפי שנשמע מחוץ למבנה השוק לא היה חזק כל כך אך בכל זאת היה חריג בבירור. משנכנס הבין מיד מה קרה, אך במקום לגשת לדוכן הפירות והירקות שהועף לשמים ולברר אם אפשר להגיש שם עזרה למישהו ניגש ישירות ליעל, וזאת למרות שלא היה נראה שהיא נזקקת לעזרה, למרות שמסביב היו אנשים נוספים, ולמרות שהוא לא הכיר אותה כלל לפני כן, וגם לא היא אותו. מולם עמדו דוממים העובדים הסינים מדוכן הטמפורה, ומאחורי מקרר הגבינות (שאליו היו נוהרים יודעי דבר כדי לקנות בלו דה ברס, שמנה במיוחד, גורגונזולה מתוקה הררית, ופונט לֶוֶּוק שאת ריחה לא כל אחד יכול לשאת) יצאה ארנה, בעלת החנות, ועמדה, מכורכמת פנים, מקנחת דמעות ענק מפניה במטפחת קטנה שנתן לה מטגן הנקניקיות מהדוכן הסמוך. נרעש כולו מהאירוע עמד ליד ארנה והגיש לה מטפחות נייר בזו אחר זו, ואף חבק בידו העטויה כפפה חד פעמית את כתפה על מנת לעודדה. רק העובד של דוכן הטחינה, שבו מוצגים על מדפים עשרות רבות של מיני טחינה וחלווה, ובטבורו מסתובבת אט על צירה אבן ריחיים כבדה ענקית כשזרזיף דק של טחינה ניגר ממנה בחוט סמיך אל כד פלסטיק קטן, רק הוא התעשת מייד ורץ אל מוקד הפיצוץ, שם היו מוטלים הפצועים, והחל מייד לתפעל את הטלפון שלו כדי להזעיק עזרה.

עוד שתי דקות ואולי אף פחות יגיעו כוחות הבטחון וההצלה המתורגלים יפה כל כך. פרמדיקים על קטנועים קטנים לבנים יתמרנו במיומנות בין דוכני השוק הסואן הישר אל הפצועים כאשר מאחוריהם, ממש ליד דלתות הכניסה הרחבות יחנה האמבולנס העצום, עמוס מערכות העשויות להחזיר לחייהם אנשים מחוררים וכתושים. עמם, או כמה שניות אחריהם, יגיעו אנשי כוחות הבטחון העטויים אפודים וקסדות ונושאים כלי ירי קטלניים ומדוייקים. אלה שיופיעו בזירת האירוע ממש הם אך קצה קצהו של עיקר הכוח הממתין אי שם, שלו ובוטח, למקרה החריג שבו יצטרך להופיע וללא קושי להטות את הכף. עמם יגיעו כוחות נוספים שאותם פחות קל לזהות, אלה שיאבחנו את המצב במלה או שתיים, אלה שיעדכנו את מערכות התקשורת המורכבות כל כך, גם הגלויות וגם הסמויות, ואלה ששולטים במנגנונים נרחבים ורבי עוצמה ומסוגלים להפעילם בניד עין. אבל עד שכל אלה יגיעו – עוד דקה בלבד ואולי אף פחות  – אפשר לעמוד רגע ולאגור את מראה השוק הדומם, הפגוע, העוטה אלם תחת התקרה הגבוהה כל כך שבמרומיה מתפתלים כבלי חשמל ותקשורת ושכעת היא מרובבת ברוטב עגבניות אדום מטפטף טיפה טיפה על הערמה הקרוסה של פירות וירקות מעוכים וקרשים שבורים, כולו עוטה אלם למעט רחש אנקות הפצועים. השוק כולו עומד דומם ברגע החשוב והרציני הזה, שותק, חבול וגאה, עד שייכנסו אלה שיושיעו וירפאו, אלה שימצאו את האשמים ויביאום על ענשם, אלה שיחזירו את הסדר לתיקנו ויישרו את העקובים. ועד שכל זה יקרה יכול מי שעינו חדה לראות את הגברת הקשישה מדוכן האוכל הדרוזי רצה בחשאי ובכבדות בחצאיותיה המתנפנפות אל רויטל העומדת בפתח חנות הפיצוחים שלה, ולמרות שמעולם לא דיברו זו עם זו ובקושי שמו לב זו אל זו שכן הגברת הקשישה לא מדברת כמעט עברית ובכלל כמעט לא מדברת אלא רק עסוקה בסיריה המלאים מאכלים דרוזים ומי שמדבר כמו מי שגם מגהץ את כרטיסי התן-ביס של הלקוחות ומטפל בכל ענייני הדוכן למעט בבישול עצמו שזה מומחיותה של אמו הוא בעל הדוכן בנה של האשה שלבוש ומדבר ונראה ממש כמו כל אחד מכל המוני באי השוק בניגוד גמור לאמו שנראית זרה גמורה, ורויטל מבלי שהגברת הקשישה אמרה לה מלה אלא רק מתוך המבט שבעיניה המבוהלות פתחה לה את הדלת האחורית הקטנה החבויה של החנות והראתה לה איך היא יכולה להיכנס ולהתחבא שם בין ארגזי הפקן המקורמל והחומוס הטבול באבקת וואסאבי ירוקה המשנקת את הגרון לשבת שם על שרפרף קטן בין הארגזים ולהסתתר מעין כל עד שישוב השוק לשקוט והיא תוכל לצאת ללא פחד החוצה, גם אם זה יהיה מאוחר מאוד היום או אפילו מחר בבוקר או לפנות בוקר, סגרה עליה את הדלת הקטנה ושבה והתייצבה בפתח חנותה. וכמו האשה הדרוזית גם הבחור משושני המים שעמד ליד רעיה פתאום נראה כאילו גבורתו אבדה לו והוא מסתכל סביב אובד עצות ועלמה שהרגישה בכך אמרה לו, מה, מה קרה, והוא אמר לה לא, כלום, והיא ששמעה בקולו את המבטא הגרוני, האחר, אמרה לו, אתה רוצה להכנס פה, והחוותה בידה על פנים הדוכן הקטן שבתוכו עמדו חיוורי פנים שני הטבחים היפנים המחזיקים בידיהם מחבתות ותרוודים והמנקה האריתראי האוחז במגב, והוא אמר אולי עוד רגע, מהסס בין חששו להשאר חשוף לבין תשוקתו לראות מה עומד להתרחש, אך יעל אמרה לו בוא, הכנס הנה, הסתובבה והורידה סינר תכול מהוו והלבישה עליו, בוא, אמרה לו, עמוד פה, והוא עמד במורך לב מאחורי הדוכן ענוד בסינר הכחול שעליו סימני כתב יפנים לבנים.

הנה כבר כל הרחובות מסביב חסומים ועל כל שערי השוק הוצבו שומרים. אחרי פיגוע בשוק מחנה יהודה (צילום: הדס פרוש / פלאש 90)

הנה כבר כל הרחובות מסביב חסומים ועל כל שערי השוק הוצבו שומרים אין יוצא ואין בא למעט הפרמדיקים שכבר מסיימים את פעולתם ואורזים את דבריהם ובתוך השוק מסתובבים השוטרים והחיילים ועמם איש אחד גדול למראה ולו בטן תקיפה של מי שרגיל לחלק פקודות ופניו מחייכות לכאורה בטוב לב או אם לא כך אז כנראה בשביעות רצון של מי שרצונותיו ממהרים להתקיים פניו חלקים ושערו סדור ועל אף חיוכו הנעים משהו בו גורם לך להתכווץ ולהשתדל לא להיות שם לידו, ולמרות שאין לכך כל עדות חותכת ברור שכל החיילים והשוטרים ובכלל כל הנוכחים כרגע בשוק סרים למרותו של אותו איש מגודל בעל הפנים השמחים והוא הולך מדוכן לדוכן ומשוחח עם הנוכחים וכולם עונים לו תשובות תמציתיות וברורות, בנימוס אם לא בידידות, וכך הוא עובר מדוכן לדוכן עד שהוא מגיע לדוכן של רעיה ומסתכל רגע סביב ועיניו השמחות נוחתות על הבחור משושני המים ומיד נהיות שמחות אף יותר והוא אומר לו בחדווה, בוא הנה רגע אתה, עלמה מנסה עוד להגיד מה, הוא עובד אתי פה במרק, אבל בעוד חצי דקה כבר עוזבים שניהם את הדוכן, כמעט אפשר לומר חבוקים, ידידים ותיקים, והסינר הכחול שמוט בידיה של יעל לאחר שנפשט או הופשט מעל איש השושנים, קשה היה לדעת כי הכל קרה כל כך מהר.

זה היה ממש למחרת כשהגעתי שוב לשוק לצהריים, השוק כמובן סודר מחדש כאילו מאומה לא קרה, שלם ושלו ושופע, הגעתי מוקדם ובכוונה הישר אל דוכן המרק של יעל ובעומדי בתור ציפיתי לפגוש את עיניה החכמות הרכות, מקווה בלבי שאולי תביט בי שוב באחד מהמבטים הסתומים שלה שמאחוריו מסתתר חיוך ביישני המחכה לפרוץ בטרם ייסכר מיד שוב. משהגיע תורי הבטתי ישר אל פניה אבל היא כאילו הסתכלה דרכי, או מעלי, ואמרה לי פשוט כן ומה בשבילך, ואני אמרתי לה בהדגשה ובכוונה רבה רעיה, מה נשמע אצלך היום, והיא הסתכלה בי כשבפניה נמסכים גאווה ואֵימָה ואמרה, אצלי הכל בסדר, ואצלך?