newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבשורה הענקית לחינוך הגיל הרך מחייבת זהירות רבה

חוק המועצה לחינוך הגיל הרך התקבל השבוע בכנסת. המשימה היא שלא יהפוך להיות עוד גוף ביורוקרטי זולל תקציבים, אלא כזה המחזק את המשפחה ופועל שהורים וילדים יהיו יותר ביחד

מאת:

חוק המועצה לגיל הרך התקבל השבוע בכנסת, ולראשונה יש לנו מוקד שאחראי לכל מה שקשור לחינוך ילדים מגיל לידה עד שש. זה באמת חשוב ומשמח, אולם צריך לשים לב: אנחנו הולכים לטפל בכשל של פיצול ביורוקרטי באמצעות הקמת גוף ביורוקרטי נוסף – מה שמחייב זהירות וצניעות רבה.

צריך לא רק לאגד את המשאבים ואת האחריות למוקד אחד, אלא גם להימנע מלעשות עוד מאותו דבר. צריך להבין היכן הכשל המהותי בגישה שננקטה עד כה לחינוך הגיל הרך, ולהציע דרכים חדשות שישברו את ההורשה מדור לדור של העוני התרבותי והכלכלי.

הגופים הממשלתיים והציבוריים, מתוך עוצמת תקציביהם וכוח האדם המקצועי העומד לרשותם, ממהרים להשתכנע שהם יודעים לחנך את הילדים טוב יותר מההורים. הם מעודדים הוצאה של הילדים למסגרות שמחוץ לבית, ומעקרים את ההורים. זה הכשל הדורש תיקון.

חינוך זה הורים

ילדים לא נולדים חכמים יותר או פחות. הם נעשים כאלה, בעיקר מתוך האינטראקציה הלשונית עם הוריהם, בשנים הראשונות לחייהם. הכוונה לאוצר המילים (הכמות), שהם המפתח להתפחות יכולות החשיבה במוח; וכן לנימה של השיח (האיכות), אם היא מאפשרת ומעודדת או אוסרת ומדכאת, דבר המשפיע על התפתחות הערך העצמי והאמפתיה לזולת.

"הינקות היא עת האביב של החיים, תקופה בה אסור לנו להזניח את ההזדמנות להכין את שדה האינטלקט. […] הליקויים של חינוכנו המוקדם מלווים אותנו לכל חיינו. על כן שלב הטיפוח החשוב ביותר של המין האנושי מתרחש בהיותנו בעריסה. אם זה מתנהל בזהירות הראויה, הרי זאת ברכה נפלאה להמשך החיים; אם זה מוזנח, נגזר עלינו לחיות תחת מוגבלות."

את החכמה הזאת כתב המחנך הצ'כי יוהאן קומניוס, כבר בשנת 1645 בספרו pampaedia (מכלול החינוך). למרות זאת, בכל מדינות העולם נטו להניח שילדים קטנים רק משחקים ומשתובבים, ועל כן זה לא באמת חשוב. שלב החינוך שנתפס כחשוב הוא גיל הנעורים, בו הילדים מבינים עניין ואפשר לדבר איתם. רק לפני חמישים שנים קיבלנו אישור מחקרי לטעות שבגישה הרווחת: הילדים הבוגרים אכן "מבינים עניין", אולם זאת בהתאמה ליחס שקיבלו בגיל העריסה והינקות.

במילים דומות לקומניוס, קבע מחקר קולמן בשנת 1966:

"מסקנה אחת בולטת מעל לכל: האי שוויון שנכפה על הילד בגלל הבית שבו נולד, השכונה שבה גדל וחוג חבריו יישמר לעתיד בעינו, ויהיה לאי שוויון שהוא יאלץ להתמודד איתו בחייו כמבוגר לאחר שיסיים את בית הספר".

פער שלושים מיליון המילים

אחד המחקרים החשובים המדגימים את חשיבות ההורים, פורסם בשנת 2003 תחת הכותרת הקשה: The Early Catastrophe: "האסון המוקדם – פער שלושים מיליון המילים עד גיל שלוש". במחקר זה הקליטו את השיחות שמתקיימות בבתים בין הורים לבין ילדיהם מגיל לידה והלאה. התברר כי ילדים בגיל שנה עד שלוש להורים ממדרג חברתי כלכלי נמוך נחשפים לכ-8,000 מילים מדי יום בממוצע. לעומתם, ילדים להורים ממדרג חברתי כלכלי ממוצע נחשפים ל-17,000 מילים ביום, וילדים להורים ממדרג חברתי כלכלי גבוה נחשפים ל-30,000 מילים ביום. עד גיל כניסה למערכת החינוך (גיל 3 – 4), נוצר פער של שלושים מיליון מילים בין הילדים, בהתאמה למצב הכלכלי של הוריהם.

> לא מדובר בניסיון הדתה – מדובר בתהליך של "הלאמה" 

פער החשיפה למילים עד גיל 4 בהתאם למצב הכלכלי חברתי של ההורים (מקור המחקר בטקסט)

ההבדלים האלה נובעים מכמה גורמים: עושר השפה ואוצר המילים העומד לרשות ההורים, קיומם של ספרים ומשחקים בבית, פניות ההורים לשהות יחד עם ילדיהם בשעות שבהם הם ערים ופעילים, המודעות של ההורים לחשיבות של השיחה והמשחק עם הילדים, וההרגלים שההורים רכשו מחוויות ילדותם שלהם בבתי הוריהם.

מדד מספר המילים יכול לשמש כמדד של עוני תרבותי או חינוכי. זה לא בהכרח כסף, למרות שיש מתאם גבוה, אלא מדובר במילים, שהם אבני היסוד להתפתחות הילד בעתיד. לא מפליא על כן שנמצא קשר ישר וחזק בין מדד החשיפה למילים בגיל הינקות לבין הישגי אותם ילדים כאשר בגרו ולמדו בבתי הספר.

החדשות הטובות הן שמילים הן בחינם. בארה"ב מופעלים מספר פרויקטים של התערבות בבתים של הורים מאוכלוסיות מצוקה, בהם מלמדים את ההורים לשוחח עם ילדיהם: לשחק איתם, לקרוא איתם ספרים מתאימים ולתווך להם במילים את מה שקורה סביבם. במיזמים אלה, מלבד הדרכה להורים, ניתן להם מכשיר פידבק יעיל: מונה מילים אלקטרוני המוצמד לבגד התינוק. בסופו של יום יכול ההורה לראות לכמה מילים נחשף ילדו, ולקבל מכך משוב חיובי למאמציו.

הנה סרטון קצר שמדגים זאת:

התקווה: רשות לגיל הרך באמצעות ההורים

כפי שהעידה אחת האמהות שקיבלה סיוע והדרכה, היא כלל לא ידעה שלמידה מתחילה בינקות. היא הייתה שבויה במה שמערכת החינוך כל כך מתאמצת לשכנע את ההורים: שלימודים זה דבר שמתרחש במערכת החינוך, על ידי אנשי מקצוע בגנים ובבתי הספר. תפיסה זאת מחזירה אותנו אל הרשות לגיל הרך שנוסדה השבוע בישראל.

זה לא משנה עד כמה טובים יהיו הגנים, הפעוטונים, המשפחתונים והצהרונים. בראשית החיים נמצאים הילדים ביחד עם הוריהם, ובסופו של כל יום לימודים הם חוזרים הביתה. על כן עלינו לחזק את ההורים הזקוקים לסיוע, כדי שתשתית החינוך של כל הילדים תהייה טובה וראויה.

צריך לברך את הגופים האזרחיים, מומחי האקדמיה וחברי הכנסת שהובילו במשך מספר שנים את המאמץ לייסוד המועצה לגיל הרך. צריך לקרוא להם עכשיו בקול גדול לנהוג בזהירות ובצניעות. כל עזרה וסיוע לילדים הקטנים חייבים להינתן דרך הוריהם. כל אגורה שהם ישקיעו בטיפוח ההורים תהפוך את הבשורה לברכה, ואת ההוצאה הכספית להשקעה לעתיד.

> בתי הספר הייחודיים פורחים, מערכת החינוך עייפה ונובלת 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf