newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בתשעה באב אנחנו אבלים על העוול שעדיין לא סילקנו

השאלה היא לא למה אנחנו אבלים למרות שהגלות תמה, אלא איך למרות שיש לנו את הכוח למגר את חוסר הצדק, הוא עדיין קיים בכל כך הרבה מקומות ותחומים. על זה אני אבלה

מאת:

כותבת אורחת: פנינה פויפר

צום תשעה באב הוא אירוע שיא המציין את סיומם של שלושת שבועות האבל על חורבן ממלכת יהודה לפני יותר מ-2000 שנה. בשבעה עשר בתמוז נפתחת התקופה, בצום המציין את תחילת המצור על ירושלים, ובראש חודש אב מתחילים "תשעת הימים" שבהם האבל מוגבר וחלים איסורים על אכילת בשר, שתיית יין ורחצה.

יש הבדלים בין האשכנזים לספרדים, שנוהגים את האבלות המוגברת רק בימים שבשבוע של תשעה באב. כמו כן, הרוב הגדול נוהגים להתרחץ למרות האיסור כיון שבני אדם היום הם בחזקת "איסטניסטים" – מונח הלכתי הפוטר מן האיסור. חוץ מיום כיפור, תשעה באב הוא הצום היחיד שנוהג יממה שלמה מהלילה הקודם, שלא כמו שאר הצומות המתחילים בבוקר ומסתיימים בערב – מה שמדגיש את מרכזיותו בלוח השנה היהודי. בתשעה באב חל גם איסור ייחודי שמקורו בדיני אבלות על המת, והוא איסור לימוד תורה.

> ט' באב: משיח בשערי ירושלים


במהלך הדורות חוברו קינות ייחודיות המבכות הן את החורבן המקורי והן את חורבנן של קהילות שנפגעו מפרעות במהלך הדורות. חלק ניכר מהקינות נכתבו על קהילות שהושמדו במסעי הצלב. קיימות גם מספר קינות מודרניות על השואה.

כיצד העוול עדיין פה

למרות הריחוק ההיסטורי מהחורבן, עד לאחרונה ממש לא עלה הדיון על הנחיצות של הצום ומשמעותו כמעט בכלל בעולם ההלכה וההגות הדתית. היהודים חיו ביום יום את הגלות וחוסר השליטה בחייהם בכל פרט, והכמיהה לשיבת ציון השתלבה בצער "רדיפות הדת" שקפצו עליהם מצד השלטונות והמקומיים.

כך כותב ערוך השולחן (סוף המאה ה-19):

"אין אומרים תחנון במנחה בערב ט' באב משום דאקרי מועד (לא אומרים תחנון בימי חג ושמחות פ"פ) כי אנו מובטחים בהשם יתברך שעוד יתהפכו הימים האלה למועדים ושמחה וימים טובים" (תקנ"ב יד).

ההלכה הזו מבטאת תפיסה חזקה ומושרשת של תמונת מראה המורכבת מתיאום מוחלט בין הגלות והגאולה. אין ספק שירושלים של היום איננה העיר ירושלים המתוארת במגילת איכה, וגם לא בכתבי הראשונים שמצאו אותה שוממה במסעותיהם אליה. ההתיישבות היהודית המחודשת, ששיאה בהקמת מדינה יהודית ריבונית על שטחי ארץ ישראל ההיסטורית, שינו את המציאות במידה שמתנגשת מאד עם אמירת קינות על חורבנה של העיר בפרט, ושל העם היהודי בכלל.

התפיסה החרדית, חשוב לציין, רואה במצב הנוכחי גלות למרות ההכרה בשיפור מצב העם היהודי בישראל ובתפוצות – ויותר חשוב מכך – למרות הפריחה חסרת התקדים של עולם התורה והישיבות. אך למרות השיפור, הציפייה היא לגאולה שלמה, כזו שתהיה תמונת מראה של החורבן המוחלט.

אך מהי בעצם הגאולה הזו שאנו מצפים לה?

הרמב"ם, מי שנחשב להוגה היהודי הרציונלי הראשון, מתאר אותה באמירה הלכאורה לאקונית: "עולם כמנהגו נוהג". זו הגאולה של הרמב"ם – גאולה מאכזבת למדי בקריאה הראשונית. אך למרות הרושם הראשוני, ניתן לקרוא אותו אחרת: ההבנה כי העולם לא ימשיך במסלולו הרגיל, אלא יחזור למסלול שיועד לו מראש: עולם נטול עוולות מוסריות.

> בתמונות: המחאה העממית בירושלים שניצחה את נתניהו

אמירת קינות בתשעה באב (צילום: יעקב לדרמן, פלאש90)

אמירת קינות בתשעה באב (צילום: יעקב לדרמן, פלאש90)

במסכת סנהדרין מתואר דו שיח בין רבי יהושע לאליהו הנביא לגבי זהותו של המשיח, שלפי המסורת יביא איתו את הגאולה המיוחלת:

"רבי יהושע בן לוי מצא את אליהו (הנביא) שהיה עומד על פתח המערה של רבי שמעון בר יוחאי… אמר לו (רבי יהושע לאליהו) אימתי יבוא משיח? אמר לו (אליהו לרבי יהושע) לך שאל לגביו, והיכן הוא יושב? על פתחה של רומי, ומה סימנו? יושב בין עניים סובלי חלאים וכולם מתירים וקושרים (את פצעיהם) בפעם אחת והוא מתיר אחד וקושר אחד, כיוון שאמר אולי אצטרך לגאול את ישראל לא אתעכב". (סנהדרין צ"ח א')

הדימוי הזה של המשיח כקבצן, כמי שסובל את הסבל האנושי האולטימטיבי של עוני, חולי, אנונימיות ודירוג בתחתית הסולם המעמדי, איננו מקרי. הוא מסמל במובהק את השאיפה לחברה מתוקנת וסולידרית. זו גם הסיבה לתפיסת הגלות, ולאבל העכשווי על החורבן. למרות שאין ספק לגבי השדרוג העצום באיכות חייו החומריים והרוחניים של העם היהודי, ברור שכל זמן שיש בקרבנו פערים, עוני, מחלות, זנות, הדרה, וכמובן כיבוש ומלחמה, הגאולה עדיין איננה שלמה.

השאלה שיש לשאול היא לא "למה אנחנו אבלים למרות שהגלות תמה", אלא איך יכול להיות שלמרות שיש לנו את הכוח למגר את חוסר הצדק, הוא עדיין קיים בכל כך הרבה מקומות ותחומים.

פנינה פויפר היא פעילה פוליטית ירושלמית וחרדית. חברת ועד מנהל של עמותת 0202

> לא מאוחר מדי בשביל למנוע עוד תרפ"ט 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf