newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גדי שמני, בסרבניות כבר תמכת?

שנים ארוכות שירת אלוף פיקוד המרכז גדי שמני מתוך לב המערכת הצבאית, וכמו אינספור קודמיו גילה שיש כיבוש ושזה דבר נורא. חוץ מלהתלהב מעצמו עכשיו, איזה מסר הוא מעביר לצעירים שעומדים בפני גיוס?

מאת:

זה כבר הפך לריטואל מוכר לעייפה: אחת לאיזה זמן בכיר לשעבר במערכת הביטחון "מתפכח" ומגלה – לתדהמתו ולתדהמת שומעיו – שבחצי המאה האחרונה ישראל מתחזקת כיבוש אלים ודורסני על מיליוני בני אדם חסרי זכויות. השבוע הגיע תורו של האלוף במילואים גדי שמני להכות על חטא בשל חלקו בהזנת חיית הכיבוש ולקבל את חמש עשרה דקות התהילה שלו כ"הומאני התורן". "אנחנו אלופי העולם בכיבוש", התפייט באכסניה היוקרתית של המרכז הבינתחומי, ואף העלה את עצמו על הדרך לדרגת "אלוף הכיבוש", לא פחות.

השיח הישראלי אוהב מאוד התבטאויות כאלה, מיני שערוריות שמספקות תחמושת רבת ערך לכל אחד מהצדדים במפה הפוליטית הפנים-יהודית: הימין יזעם על הפוליטיזציה של מערכת הביטחון ועל הצורך לשרש מן היסוד אלמנטים חתרניים מתוך המערכת המפריעים לה "לעשות את העבודה", והשמאל יחבק בחום את הכוכב החדש שמגייס את הילת הדרגות הזוהרות לו על הכתף כדי לאשש את עמדותיו שלו. רק הפלסטינים ימשיכו להתבונן מהצד ביהודים שכבר חמישים שנה נדהמים בכל פעם לגלות מחדש את הכיבוש. ואולי יש מי שכבר חושב על סרט ההמשך ל"שומרי הסף", שלא לדבר על סדרת טלוויזיה שלמה, כי מה שלא חסר לנו בישראל ברוך השם הם קצינים וג'נטלמנים שיורים ובוכים, ועוד בכזו פיוטיות.

> המהפך של דוד מזרחי: מלב לה פמיליה למאבק בגזענות

אלוף במילואים גדי שמני, בתוכנית שש עם עודד בן עמי (צילום מסך מערוץ 2)

אלוף במילואים גדי שמני, בתוכנית שש עם עודד בן עמי (צילום מסך מערוץ 2)

אחת השאלות שהריטואל הזה מעלה היא למה התובנות הללו מגיעות רגע אחרי שהם פושטים את המדים, ולא רגע לפני. אישית אני נוטה לייחס את זה לתועלתנות גרידא: כל עוד הם לובשים מדים, יש להם אינטרס מובהק שלא לראות ולהכיר בפשעים שהם שותפים להם. העיוורון הזה מתגמל אותם באופן מוחשי מאוד – בקידום, בדרגות, במשכורות, במעמד. בתורה גם ההתפכחות מתגמלת – בהון סמלי, ביוקרה ועוד כהנה וכהנה.

ייתכן שיש הסברים פסיכולוגיים פחות ציניים לתופעה, אבל בכל מקרה, השאלה הזו איננה השאלה החשובה. מה שבאמת חשוב איננו התהליכים, הפסיכולוגיים או החברתיים, המולידים את ה"חוזרים בשאלה" הביטחוניסטיים הללו, אלא הנגזרת האופרטיבית מדבריהם. או.קיי, הבנו – הכיבוש איננו מוסרי, והצבא מתחזק את הכיבוש. הידד. ומה עכשיו?

"שירות משמעותי"

על פניו, התשובה המתבקשת מאליה לשאלה זו הייתה אמורה להיות קריאה לסרבנות. הלא אם אדם שהיה חלק מצמרת הצבא מצהיר על עצמו שהיה בדיעבד בורג במכונת הכיבוש, מאליו מובן שזה בהגדרה גורלם של כל חייל וחיילת מן השורה. אם הצבא מתחזק את הכיבוש, ואם הכיבוש הוא דבר בלתי מוסרי, איזו מסקנה מתבקשת יותר מאשר לסרב להיות חלק מהגוף הזה שבמהותו מאפשר ומחולל את העבירות המוסריות והחוקיות הללו?

ובכל זאת, באופן מדהים וגם מדכא, כמעט אף אחד מאלה שהריעו ל"דבריו האמיצים" של גדי שמני לא יוצאים בתמיכה גלויה ומוצהרת בסרבנות. כמה מחברי הכנסת של מרצ, למשל, תמכו בסרבנית הגיוס תאיר קמינר ואף פעלו למען שחרורה, אבל גם הם נמנעים מקריאה מפורשת לסרבנות ומרצ לא מציגה עמדה מוצהרת בעניין. גם גדי שמני לא קרא לסרבנות, וכך גם כוכבי "שומרי הסף".

"שירות משמעותי" ממשיך להיות ערך במעגלים הללו של השמאל הציוני. אבל מה המשמעות של "שירות משמעותי" בגוף שככל שאתה מתקדם בו, חלקך בדיכוי ובפשע הולך וגדל? להתגייס ולא לרצות להצטיין בתוך המערכת? והרי גם חיילים פשוטים שותפים לפרויקט תחזוק הכיבוש ושותפים לפשעיו, כפי שמוכיח בימים אלה משפטו של החייל אלאור אזריה. להצטיין ולהוות מודל אחר של הנהגה צבאית? גדי שמני יהיה הראשון להודות שהצבא מיישם מדיניות שנקבעת סביב שולחן הממשלה, לא מנסח אותה. אז איך אפשר לתרגם את התובנות של גדי שמני וחבריו המתפכחים הסדרתיים למישור האופרטיבי מבלי לקרוא בקול ברור לסירוב לשרת בצבא?

ביום חמישי האחרון, בפתח שנת הלימודים החדשה, שלחה המועצה לרוח האדם בחינוך למנויים על רשימת התפוצה שלה את "איגרת הזכויות החינוכיות לתלמידים". אחת הזכויות ברשימה הזו היא "הזכות להשתכנע במוסריותו של צה"ל לקראת שירות החובה". למרות הניסוח הגרוטסקי, יש להניח שכוונתם של המחברים הייתה חיובית: לתת למורים ולתלמידים לגיטימציה לדיון בשאלת מוסריותו של הצבא.

זוהי כוונה ראויה בהחלט, אבל על מנסחי האיגרת, כמו גם כל מחבקיו ומוקיריו של שמני, לענות ביושר גם על השאלה: ומה אם בסוף הדיון התלמידים לא ישתכנעו במוסריותו של הצבא? האם גם זה לגיטימי? אם אלוף לשעבר שכילה את מרבית חייו הבוגרים בארגון הזה לא השתכנע בסופו של דבר במוסריותו, האם מותר גם לשמיניסטים לקראת גיוס להגיע למסקנה דומה? ואם כן, האם אינם ראויים לתמיכה מלאה ומוצהרת של המעגלים הסובבים אותם, מרמת בית הספר ועד לרמת ההנהגה הפוליטית, בבחירה שלהם שלא לקחת חלק בגוף הלא מוסרי הזה מראש, במקום לבכות על הפשעים שנאלצו לבצע במסגרתו בדיעבד?

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> מאות ישראלים ופלסטינים הפגינו יחד נגד המעצרים המנהליים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf