newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גיוס וחרדים: השקפת רבני צפת מול היהודים של טבריה

מאות שנים חלפו מאז היגרו היהודים לצפת ולטבריה, והקימו בה שני מרכזים: אחד שאף לחדש את הנשיאות, והשני התעסק בנושאים תורניים. כשהחרדים מסבירים את התנגדותם לגיוס, הם בוחרים בין שתי השקפות העולם

מאת:

כותב אורח: יובל הלפרין

אחד הטיעונים היפים ביותר ששמעתי נגד גיוס חרדים היה של בחור ישיבה אלמוני, שאמר פעם ברדיו:

בישוב הישן הרוב היו לומדי תורה. הערבים השכנים לא ראו בהם אויב. נכון שהיו תופעות של גזענות ואפליה, אבל צבא לא היינו צריכים. באו הציונים – דתיים ולא דתיים – השכנים החלו לראות בהם איום, אל תבקשו ממני להשתתף במלחמה שאתם יצרתם מתוקף השקפתכם

יפה מאוד. למרבה הצער כיום דוברים חרדים ממעטים לדבר כך. להפך, הם מדברים על תרומתם הייחודית לאותו מפעל ולאותה מלחמה. אותו אברך ביטא לדעתי השקפה קונקרטית של היישוב הישן: השקפת צפת.

> בג"ץ יוביל את החרדים לאיים על חוק גיוס חובה בישראל

לשכת הגיוס בשכונת מקור ברוך החרדית בירושלים (יונתן סינדל/פלאש90)

לשכת הגיוס בשכונת מקור ברוך החרדית בירושלים (יונתן סינדל/פלאש90)

נשיאות מול סמיכה

אפשר לומר שבראשית התקופה העותמאנית קמו בפלסטין שני מרכזים יהודיים של מגורשי ספרד ופורטוגל – טבריה וצפת. את המרכז היהודי המחודש בטבריה ייסדו בני הדודים חואי מיקז, וביאטריס דה-לונה מיקז גרסיה, יהודי ויהודייה בני אחת המשפחות העשירות ביותר מקרב מגורשי ספרד. הם הגיעו מפורטוגל לאיסטנבול בקבוצה של חמש מאות איש – פקידים, משרתים ומשפחותיהם.

הם היו אורחי חצר הסולטאן, והיו להם קשרים בכל העולם. חואי התיישב בטבריה במהלך המאה ה-16 ושינה את שמו ל"דון יוסף נשיא". דונה גרסייה נותרה בטורקיה ונותרה דונה גרסייה. חוזה החכירה של טבריה היהודית היה על שמה. התוספת "נשיא" מרמזת בבירור על שאיפתו של דון יוסף לחדש את "הנשיאות" היהודית, שהייתה מוסד מעין-מדיני ועד המאה השישית לספירה ישבה בטבריה.

דונה גרסייה הייתה מעין "הברון רוטשילד" של היישוב הזה, ויש עדויות שהשניים התעסקו בין השאר בתכניות מדיניות, פוליטיות וצבאיות כדי להקים מעין מדינה בתוך מדינה, כמו שבכירים עותמאנים אחרים עשו בגליל בתקופות שונות. (דהאר אל עומר, פח'ר א-דין ועוד).

לעומת המרכז בטבריה היה את המרכז היהודי בצפת, שנוסד כמה שנים קודם לכן. המייסד שלו היה יעקב בירב, שבעיקרו היה איש תורה ולא איש "עסקים". הוא ביקש לחדש את "הסמיכה" ולא את הנשיאות. סמיכה היא טקס שהעניק במשך מאות שנים (עד המאה החמישית בערך) את הסמכות הדתית העליונה על כל הקהילות היהודיות בעולם לחכמי ארץ ישראל.

אחרי הרב בירב הופיע בצפת רבי יוסף קארו, שכתב את "שולחן ערוך" – קודקס הלכתי מרכזי שמחייב, לדעתו, את כל היהודים בעולם גם משום שנכתבה בארץ ישראל. אבל הוא השמיט מהספר הזה כמעט כליל "הלכות מלכים ומלחמות" של הרמב"ם, העוסק בכיבוש ונישול פיזי וראלי של הארץ. כיום במוסדות הציונות הדתית מקפידים ללמוד דווקא את החלק הזה ברמב"ם, בעוד מייסדי צפת ניסו להצניעו.

לדעתי, העובדה שהם בחרו בצפת אינה מקרית. צפת מופיעה בתנ"ך פעם אחת ובמשנה ובתלמוד דומני שכלל לא. לא היה בה שום תקדים למוסד יהודי "ממלכתי" – כלומר בניגוד מוחלט לטבריה. (יצויין כי בהמשך ההשפעה של דון יוסף ודונה גרסייה נחלשה בטבריה, והקהילה היהודית שם שינתה את נהגה והתקרבה יותר למודל הצפתי)

אותו אברך אלמוני שהסביר את התנגדות החרדים לגיוס, התבטא ברוחה של צפת היהודית. הפוליטיקה החרדית של היום מדברת יותר ברוח טבריה היהודית בראשיתה.

יובל הלפרין הוא עורך לשון ופעיל בחד"ש

> החרדים הם קו ההגנה התקיף ביותר נגד הכוחנות הצבאית בישראל 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf