מה הקשר בין מדיניות הגרעין של ישראל לכיבוש?

כותב אורח: יובל אילון

הדיון הציבורי באשר למדיניות הגרעין של ישראל כמעט ואינו מתקיים, ולמעשה הסוגיה נמצאת מעבר למחלוקת פוליטית. אפשר לחשוב על כמה הסברים לשקט משונה זה בנושא בטחוני וקיומי כה מרכזי, אולם יהא ההסבר אשר יהא, אסור להמשיך להפקיר את הנושא לקונצנזוס בטחוניסטי. ביטוי מובהק ביותר למחדל של המערכת הפוליטית היא העובדה המדהימה שאין כתובת פוליטית טבעית לתומכי ההסכם עם איראן, וג'יי סטריט הוא הגוף היחיד שטורח לרכז את דבריהם של אישים כאפרים הלוי, האלופים במיל. יורם יאיר, יצחק בן ישראל ועמי איילון, ומומחים כמו אבנר כהן, צ'ק פרייליך או ג'פרי לואיס.

ובכל זאת, הסכם הגרעין המוצע בין המעצמות לבין איראן עורר עניין ציבורי בשתי סוגיות עיקריות: יעילות הפיקוח בתקופת ההסכם, והשאלה מה יקרה בעוד 15 שנה – עם תום תקופת ההסכם. אולם השאלה מה יהיה בעוד 15 שנה אינה מוגבלת להסכם הנוכחי עם אירן, או לאירן בכלל. השאלה מצביעה על הצורך בדיון ציבורי מהותי בשאלת מדיניותה הגרעינית של ישראל לטווח ארוך: מה צריכה להיות מדיניותה הגרעינית של ישראל לנוכח הסכנה של תפוצת נשק גרעיני במזרח התיכון? מה רוצה ישראל ומה ניתן להשיג?

מדוע זקוקה ישראל ליכולות הגרעיניות שיש לה (לפי פרסומים זרים)? התשובה המקובלת היא תעודת ביטוח מפני איומים קיומיים אפשריים – איומים חמורים עד כדי כך שמניעתם עשויה להצדיק איום בשימוש בנשק להשמדה המונית ובמקרים מסוימים אף שימוש בו. אולם כאן מתעורר פרדוקס גרעיני: ככל שניתן להעריך, האיום הקיומי החמור ביותר בסביבה הוא מרוץ חימוש גרעיני באזור, וסכנת נפילתו של נשק גרעיני לידיים הלא נכונות. מבחינה זו, ככל שהיכולות הגרעיניות של ישראל תורמות למוטיבציה של גורמים אחרים להתגרען, יכולות אלו מביאות לסכנות קיומיות במקום למנוע אותן.

פירוז במקום מאזן האימה

בכל מקרה, השאלה הקיומית היא כיצד ניתן למנוע מירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. כפי שלמדנו מהמקרה האירני, בטווח הקצר פתוחות בפנינו שלוש דרכי פעולה אפשרויות: האמצעים הדיפלומטיים שהקהילה הבינלאומית מפעילה, הרתעה צבאית מפני פיתוח תכנית גרעין ואולי פעולה צבאית, או מאזן אימה גרעיני מול גורמים אחרים באזור.

בטווח הארוך יותר, אף אחת מהאפשרויות הללו אינה מלבבת במיוחד. באשר לדיפלומטיה, קשה להניח שתמיד הקהילה הבינלאומית תדע להתגייס להטיל סנקציות ותפעל בנחישות כפי שפעלה במקרה של איראן. פעולה צבאית לא מבטיחה יותר: הרתעה או פעולה צבאית עשויה להביא למלחמה שהיא כמובן אפשרות גרועה מאוד בפני עצמה, וחוץ מזה לא נראה שניתן לסמוך על הצלחתה של פעולה צבאית בכל מקרה ולטווח ארוך. נותר רק מאזן האימה – תרחיש מסוכן ומועד לתקלות.

אז מה כן? אפשרות נוספת ומתבקשת היא פירוז אזורי מנשק להשמדה המונית. היתרונות הביטחוניים והמדיניים של האופציה ברורים מאליהם. אולם ברור לא פחות שכדי שישראל תוכל להפוך את פירוז האזור ליעד מדיניות מוצהר, יש לפעול בה בעת להסרת האיומים הקיומיים שלמניעתם נועדה היכולת הגרעינית, כלומר להסרת סכנת המלחמה.

במילים אחרות, פירוז האזור כרוך גם בהסדרים מדיניים עם המדינות השכנות, ובסיום הכיבוש. אלו כמובן יעדים ראויים בזכות עצמם, אולם מעבר לשאר יתרונותיהם, רק הם יאפשרו לישראל לנהוג באחריות ולהגן על עצמה מפני הסכנה הקיומית של נשק גרעיני בידי גורמים מסוכנים. משמעות הדברים היא שמדיניות הגרעין של ישראל שלובה ללא הפרד בסוגיות המדיניות-ביטחוניות העיקריות האחרות שנמצאות בלב המחלוקות הפוליטיות בישראל.

אחד הכישלונות הגדולים של השמאל ושל המרכז בעשור האחרון הוא ההימנעות מפיתוח והצגת אלטרנטיבות מדיניות-ביטחוניות לקונצנזוס הימני שהתקבע מאז שנת 2000. זהו כישלון פוליטי ברור שהופך את מפלגות השמאל והמרכז ל"לא רציניות" ומפקיר את הזירה לימין. אולם מעבר למחיר הפוליטי, ההתנהלות הפחדנית הזו מבטאת חוסר אחריות לאומית. ההתייצבות האוטומטית של הרצוג ולפיד נגד ההסכם היא סימפטום מובהק, ועגום, של חוסר האחריות הזו.

ד"ר יובל אילון הוא חבר סגל בפילוסופיה באוניברסיטה הפתוחה.

> נאום ח'אמנהאי: המדיניות האמריקאית במזרח התיכון היא טעות קשה