על ג׳יי סטריט ואף שבור: חוויותיה של פלסטינית בטראמפלנד

לפני כמה ימים חזרתי לארץ לאחר עשרה ימים שלמים בהם הסתובבתי בארצות הברית, מפגישה לפגישה וממדינה למדינה. במהלך הביקור פגשתי יהודים רבים, ברמות שונות של פרוגרסיביות וליברליות. פגשתי גם אמריקאים ממוצא פלסטיני, סורי, עיראקי, מרוקאי ועוד. את מסע ההרפתקאות של פלסטינית בטראמפלנד חתמתי בכנס השמאל היהודי ג׳יי סטריט.

לניו יורק קצב חיים מיוחד במינו. אנשים ממהרים לכל מקום ובני אדם מכל הצבעים והגדלים מתערבבים להם בטיימס סקוור. ניתן לזהות את המקומיים שדוהרים לבושים בחליפות מחויטות עם כוס הקפה ביד אחת וסמארטפון ביד השנייה.

יכול להיות שהמנהג שלי לדחוף את האף לכל מקום הוא בעייתי לפעמים, בלשון המעטה, אבל זה לא נותן לעיר שנקראת ״התפוח הגדול״ לגיטימציה לנסות להכניע אותו ולהפוך את סמל הגאווה הפלסטינית שלי ל״אף הגדול״.

גבר אחד דחף אותי בטיימס סקוור, נפלתי על פניי ואפי נשבר. ברגע אחד מצאתי את עצמי מוטלת על המדרכה מדממת בתוך המעיל החדש שקניתי לכבוד הנסיעה. הומלסית אחת סייעה, וחברים שהיו איתי ליוו אותי באמבולנס לבית חולים.

>שני אבות, פלסטיני ויהודי, מוצאים תקווה דרך סולידריות

בבית החולים רופא אחד ראה בניירת של הקבלה למיון את המילה ״ישראל״. הוא החליט להיכנס לחדר בהתלהבות ואמר לי: ״אל תדאגי, אני גם יהודי ואת בידיים טובות. תגידי, מה את חושבת על טראמפ? את בעד מדינה אחת או שתי מדינות?״

בעודי מתייסרת מאחורי כרית הקרח, הסתכלתי על הצעיר הג׳ינג׳י המתלהב הזה, ואמרתי לו: ״טראמפ אחלה, ואני מאחלת לו שייפול על הפנים כמוני״. במצבי אז, הייתי בעד פיתרון אף אחד ושני חורים. ״תקן את האף שלי בבקשה וזהו, ואגב אני פלסטינית וגם אתה בידיים טובות!״, אמרתי לרופא.

תתחילי לדבר על כיבוש, ומשם הכל יזרום 

אל הכנס השנתי של ג׳יי סטריט בעיר הבירה הגענו במטרה אחת: להשתתף בכנס היהודים הפרוגרסיביים של השנה. רציתי לפגוש שמאלנים מכל הצבעים ולעשות את הדבר הכי קשה באנגלית: להרשים אנשים ולעניין אותם בסיפור של הנשים הפלסטיניות בישראל או ביחסי ערבים ויהודים. המשימה, עם אף שבור ואנגלית שברירית, לא הייתה קלה במיוחד.

אך מהר מאוד הבנתי את כללי המשחק בכנס הזה. צריך להתחיל כל שיחה בדיבור על הכיבוש, להמשיך משם, והכל יסתדר. למשל, הצגתי רקמות פלסטיניות של נשים בשולחן שלנו למכירה, ובמקום לספר כמה קשה לרקום ומה הסיפור של כל תיק הייתי אומרת: ״רקמו את זה נשים תחת כיבוש״. דבר שהוא נכון, ומשם הייתי ממשיכה לספר על חוק האזרחות הגזעני של ישראל שלא נותן לנשים חסרות מעמד לעבוד. 3,500 משתתפים היו השנה, רובם הגדול צעירים, שחלק מהם השתתף בהפגנה גדולה מול הבית הלבן יום לפני פתיחת הכנס וקראו לסיום הכיבוש ואימוץ פתרון שתי המדינות.

בכנס, חלק מהדיונים היו רדודים וחלק מאוד מעניינים ומאתגרים. חלק מהדוברים הפלסטינים אכזבו אותי וחלק לא. התרשמתי שהפלסטינים המעטים מישראל עשו עבודה טובה, ואילו הפלסטינים מהגדה היו הרבה הרבה יותר זהירים ומאופקים, וזאת למרות שהקהל ציפה מהם לפייט יותר חריף, לאור מצבם. חשבתי לעצמי שהסיבות לכך הן אולי בכל זאת הניסיון שלנו בחיים עם יהודים. דבר שאולי מסייע בהבנת המנטליות והדיבור לקהל יהודי.

ביום השני לכנס האירוע הגדול של המליאה היה פאנל פוליטי של נציגי מפלגות ״מרכז שמאל״ בישראל ובתומו הנאום המרכזי של איימן עודה. האולם מלא עד אפס מקום, איימן ועוזריו היו בלחץ, המשתתפים הערבים בכנס התייצבו בשורות הראשונות כדי לעודד. אלוף בן ניהל את הפאנל בו השתתפו תמר זנדברג, עומר בר לב, אכרם חסון ממפלגת כולנו ועוד שני אמריקאים.

איימן עודה עלה לבמה והקהל באולם עמד על רגליו ומחא כפיים בהתלהבות. פעם ראשונה שאני שומעת אותו באנגלית, ואני מעריכה את התעוזה. הוא התאמן ובא מוכן.

>איימן עודה והאתגר של יהדות ארצות הברית

ובכל זאת, אפשר יותר

הנאום של איימן דיבר בחלקו הראשון על הריסות הבתים ומה שהיה באום אלחיראן ועל ההסתה הממסדית של הממשלה. הוא פירט על ההתמודדות היומיומית של החברה הערבית עם ממשלות הימין לדורותיהן, במיוחד העכשווית. בצעד חכם ומתוחכם עודה תקף וביקר את המחנה הציוני חסר העמדה וההשפעה אל מול הימין המתלהם. אולי יתנפץ המיתוס העולמי שמפלגת העבודה היא ״שמאל״ סופסוף. הוא דיבר על השאיפה שלו לסיום הכיבוש והקמת מדינת פלסטינית בגבולות 67', ושיתף את החזון שלו לקידום דמוקרטיה, שווין זכויות וצדק חברתי לכל האזרחים.

שני דברים היו חסרים בנאום העוצמתי של עודה וחבל שהחמיץ אותם. הדבר הראשון הוא סוגיית ירושלים, מה שישראל מנסה לעשות שם וזכות הפלסטינים על אדמתם לפחות בחלקה המזרחי של העיר. זו החמצה, כי בכנס הזה דיברו ללא הפסקה על כוונת טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים וגם ביקרו בחריפות את השגריר הבא פרידמן שתקף את ג׳יי סטריט.

ההחמצה השנייה הייתה החוסר של מסר ברור מפי מנהיג החברה הערבית, או מי שממצב את עצמו כאלטרנטיבה המבטיחה דמוקרטיה בישראל, עבור יהודים פרוגרסיביים טעונים רגשית וכועסים מהצמד טראמפ את ביבי. אלפי אנשים צעירים ברובם ועשרות יהודים דמוקרטים בנשמתם היו כמהים להוראות הפעלה מרחוק מהכוכב המבטיח הבא. הם לא רצו עוד נציג בכיר של החברה הערבית שנותן הצגה טובה על המצב הלא טוב. במלים אחרות לא היה צריך עוד פלסטיני שאומר ליהודים אמריקאים: ״מצבנו על הפנים״.

רציתי ממש שיגיד ובעוצמה: 1- בואו לבקר, צרו קשר עם האנשים הנכונים ותבקרו בפלסטין ובישראל. תישארו מעודכנים ואל תאמינו לתעמולת ״העובדות האלטרנטיביות״ שישראל מאכילה בה את העולם. 2- עם משטר טראמפ כל יום שלכם כאזרחים יהודים אמריקאים שמאמינים בדמוקרטיה אמתית וזכויות אדם וצדק חברתי הוא יום של מאבק. עם משטר נתניהו, אנחנו כבר במאבק יומיומי. תלמדו מאיתנו: השמיעו קול חזק נגד הדיכוי ונגד העוולות, ואם אנחנו עדיין לא ויתרנו גם אחרי כמעט שבעים שנים, אז לכם בטח אסור לוותר.

הדברים לא נאמרו מעל הבמה הזאת, וחבל. אבל זה לא סוף העולם. המסר, שיש פה מנהיג מזן אחר שלא מוכר לאמריקאים היהודים, הועבר. הקהל התרגש והריע לאיימן עודה דקות ארוכות. ביום האחרון של הכנס יצא לי לשמוע רק את ברני סנדרס ואת הראיון עם מדלין אולברייט. שני דמוקרטים שאחת הייתה בעמדה בכירה בממשלה ולא ממש הזיזה דבר מבחינת הכיבוש, והשני רץ לנשיאות במדינה הגדולה והיה במרחק נגיעה מהזזת משהו.

שניהם דיברו בצורה חכמה וגרמו לי לצחוק מהלב על טראמפ ומדיניותו. סנדרס היה מאוד נועז בקשר לביקורת על מדינת ישראל ושם על השולחן את הכאב והעוול שנגרם לפלסטינים עם הקמת מדינת היהודים, וביקש לתקן את העוול הזה כדי להמשיך הלאה. מדליין אולברייט סיכמה את החיים הפולטים שלה שנמשכו יותר מדי זמן ואת עמדתה לגבי המאבק במהגרים. היא סיפרה שהיא ילידת צ׳יכוסלובקיה, בת של אבא דיפלומט שהפך לפליט בלונדון והתאזרח בארה״ב.

למרות שהמילה ״ציונות״ לא כיכבה פה לשמחתי, זה היה כנס של אנשים שלא מוותרים על רעיון המדינה היהודית והדמוקרטית. הם עוד לא רואים את הסתירה המובנית ברעיון זה. מצד שני, אם אלפי היהודים האלו היו פעילים ותוססים בתוך ישראל אז אולי, רק אולי, המצב היה נראה אחרת בממשלת המטורפים של ביבי, בנט וליברמן כאן.

מה שבטוח – אני יצאתי קצת מעודדת מכך שיש התנגדות חיה ובועטת לביבי את טראמפ מעבר לים. אולי מארגני הכנס לא בדיוק מודעים לערכן של טיפות התקווה האלו עבור פלסטינית שמתעוררת כל יום למשמע חדשות הריסות בתים, סיפוח השטחים וחוק ההסדרה.

ומה עם הכנס של שנה הבאה? אני כבר החלטתי. בשנה הבאה, אעלה על הבמה ואראה לכל היהודים הטובים האלו מאיפה משתין הדג שחי בחופי עזה ושוחה לחופי תל אביב, מבטיחה!

>ילד השמנת של תעשיית הבידור הישראלי שוב יצא ״חתרן״