newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

במשפט של חיילים שהרגו נער פלסטיני, הנאשם הוא הנער עצמו

סמיר עווד בן ה-16 נורה בגבו ונהרג על ידי שני חיילים למרות שלא היווה כל סכנה. במשפטם של החיילים, שנערך יותר משנתיים אחרי הירי הקטלני, השופטת וההגנה הקפידו לכנות את עווד "החשוד"

מאת:

בבתי המשפט הישראליים, במקרים הנדירים שבהם חייל שהרג פלסטיני עומד למשפט, מי שמוצא את עצמו בסופו של דבר בעמדת הנאשם הוא כמעט תמיד הפלסטיני שנהרג. הדיון בבית משפט השלום ברמלה שנערך ביום שלישי האחרון במשפטם של שני חיילים לשעבר בתיק הריגתו של סמיר עווד בן ה-16 לא חרג מכלל זה.

במהלך כמעט ארבע שעות החקירה הנגדית של אחד משני החיילים העומדים למשפט, סמיר לא הוזכר בשמו אפילו פעם אחת. השופט ועורכי הדין מטעם ההגנה כינו אותו "החשוד", כאילו הנער המת הוא העומד למשפט ולא שני החיילים שירו בו למוות. "זה כאילו אף אחד לא מת", העיר אחד הפעילים הישראלים שהגיע לתמוך באחמד, אביו של סמיר.

סמיר עווד נורה שמונה פעמים בגבו על ידי חיילים ששכבו במארב בסמוך לגדר ההפרדה. הוא לא היה חמוש. הוא לא היווה איום על איש. הוא נורה בזמן שרץ משם והלאה. על שירו והרגו את סמיר, א' ו-ב', שני החיילים לשעבר ששמותיהם אסורים לפרסום, מואשמים ב"שימוש פזיז ורשלני בנשק".

פינוי הנער סמיר עווד אחרי שנורה. בבית המשפט הוא הפך ל"חשוד" (צילום:עבד א-נאסר מורר, דרך בצלם)

כשאחמד עווד, אביו של סמיר, מגיע לבסוף לחדר 207 בבית המשפט ברמלה ביום שלישי בבוקר, הוא לא מורשה להיכנס לאולם. הוא השכים לקום כדי להספיק להגיע לדיון מכפר בודרוס שבגדה המערבית, דרך מחסום שכדי לעבור אותו הוא נזקק לאישור צבאי מיוחד. משם אסף אותו פעיל ישראלי והסיע אותו לבית המשפט, הממוקם ברחוב הנושא את שמו של הנשיא הראשון של ישראל. אחמד עושה את הנסיעה הזו משנת 2015, אז הגישו את כתב האישום נגד שני החיילים שהרגו את בנו, יותר משנתיים אחרי שנהרג.

בחירוק שיניים, זרועותיו שלובות לו על החזה, הוא יושב מחוץ לאולם בית המשפט במקום בו ישבו הורגי בנו. בתוך האולם, השופטת רבקה גלט קיימה בדלתיים סגורות דיון גישור קצר בין הפרקליטות, החיילים שירו בסמיר, ועורכי הדין שלהם. אחמד ביקש לנכוח בדיון אך נאמר לו שעליו לעזוב מפני שטכנית, הוא לא צד בתיק. "התיק ספג פגיעה קשה", אומר לאחמד התובע שהגיח מהדיון מאחורי דלתיים סגורות. ההגנה, הוא מסביר, מאמינה שיש להם סיכוי להוציא מזה את החיילים לגמרי – ויש סיכוי שהם צודקים.

לטענת ההגנה, הרשעה של שני החיילים בעוון הרג לא חוקי של סמיר עווד תהווה אכיפה סלקטיבית של החוק. כדי להוכיח את טענתה, ההגנה דורשת מהמדינה לחשוף את הנתונים באשר לחקירות פליליות והעמדה למשפט של חיילים שהרגו פלסטינים, כמו גם את חומרי החקירה עצמם. הרשויות לא מעוניינות לחשוף את הנתונים הללו, דבר שיכול להשליך על תוצאות המשפט.

באותו בוקר יום שלישי, המרחק שבין בית המשפט לבין המציאות ההזויה לפרקים של הכיבוש היה כמעט גדול מנשוא. השופטת התאמצה מאוד להבין את הפרטים הטכניים בעדותו של החייל ואת שאלות התביעה לגבי הזווית המדויקת שבה היה הנשק של ב' כשירה על סמיר; לגבי הפוזיציה של ב' וסמיר ביחס לחלקים השונים של גדר ההפרדה, והמורכבות הפיזית של הגדר. זר לו נקלע למקום והיה שומע את עדותו של ב', בחור עדין וגבוה בשנות העשרים לחייו ששערו החום אסוף לו על העורף בקוקו קטן, לעולם לא היה מנחש ש"השימוש הפזיז בנשק" בגינו הוא עמוד למשפט הסתיים בפועל בשמונה קליעים בגופו של צעיר בן 16, אחד מהם חורר את עורפו.

אחמד עווד, אביו של הנער סמיר עווד, בבית משפט השלום ברמלה, ספטמבר 2016 (צילום: חגי מטר)

חלק מהאופי האבסורדי של הדיון הזה נעוץ בעובדה שתיק שעוסק בפשע שביצעו שני חיילים במהלך מבצע צבאי נדון בבית משפט אזרחי. לרשויות הישראליות לקח יותר משנתיים עד שהגישו כתבי אישום נגד החיילים שירו בסמיר עווד, זאת לאחר שאביו של סמיר, אחמד, הגיש בסיוע ארגון בצלם תביעה להורות לפרקליטות הצבאית הראשית להגיש כתב אישום או לסגור את החקירה. כשהרשויות הגיעו סוף סוף להחלטה להגיש כתבי אישום, א' ו-ב' כבר סיימו את שרותם הצבאי ולכן כבר לא נתונים לסמכות בתי המשפט הצבאיים. על כן הם נשפטים כאזרחים, על ידי תביעה אזרחית, בבית משפט אזרחי שאין לו את הכלים לעסוק בסוגיות צבאיות.

כשהדיון הסתיים, אחמד הלך למזכירות בית המשפט כדי לקבל את המסמכים שיאפשרו לו לקבל אישורי מעבר מהצבא, כדי שיוכל לעבור במחסום כדי להגיע לדיון הבא שלעת עתה נקבע ל-15 במאי, יום הנכבה. זאת, כמובן, בתנאי שהפרקליטות תסכים להעביר את כל החומרים והתיקים בעניינם של חיילים אחרים שנחקרו ונשפטו באשמת הרג פלסטינים. אם לא יימסרו את החומרים, יתכן מאוד שהפעם האחרונה שבה אחמד יעשה את הדרך מבודרוס לרמלה תהיה רק כדי לראות את הורגי בנו יוצאים לחופשי.

יהושע (ג'וש) לייפר הוא עורך שותף במגזין 972+, שם התפרסם המאמר במקור.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf