newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

דילמת נתניהו: הימין יצטרך לבחור בין סיפוח למלחמה בשחיתות

בתקופת נתניהו הושלם המסע של הימין הקיצוני למיינסטרים. הקו הירוק טושטש, הפלסטינים משני צידיו הפכו לגוש מאיים, ומוסדות החוק הוחלשו. הבחירות יקבעו אם הצוללות הפכו את נתניהו מנכס שמאחד את הגוש לנטל על הימין

מאת:

ב-2013 השיקה תנועת "נשים למען עתיד ישראל", המוכרת יותר כתנועת "נשים בירוק", את כתב העת "ריבונות", ששמו מעיד על סדר היום שלו: החלת הריבונות הישראלית בגדה המערבית. "נשים בירוק" היתה ונשארה תנועה קטנה למדי, חסרת כוח פוליטי משל עצמה, אבל אין ספק כי בשש השנים שחלפו מאז רעיון הריבונות רק הולך ותופס עוצמה פוליטית. נפתלי בנט, מרכז הליכוד ובכיריו אימצו את הרעיון. יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, מספר אחד בפריימריז בליכוד, הודיע שהחלת הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון תהיה "המשימה של הכנסת הבאה".

אתמול גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הצטרף לקמפיין. "האם נעבור לשלב הבא?", הוא ענה לשאלה של רינה מצליח בערוץ  12 מדוע לא סיפח עד עכשיו את גוש עציון, "התשובה היא כן. אני הולך להחיל ריבונות – אבל אני לא מבדיל בין גושי ההתיישבות לנקודות היישוב הבודדות. כל נקודת יישוב כזאת היא ישראלית". המסע מהשוליים של הימין הרדיקלי למיינסטרים של הימין הושלם.

אפשר לתהות האם להצהרה הזו של נתניהו תהיה משמעות מעשית, האם בקדנציה הבאה ממשלת הימין, בהנחה שתיבחר, אכן תחיל את הריבונות הישראלית על חלקים קטנים או גדולים של הגדה המערבית או על הגדה המערבית כולה. זה ממש לא מובן מאליו. גם בממשלה הנוכחית היה רוב מוחלט לסיפוח מעלה אדומים וגוש עציון ואולי אפילו של שטחי סי כולם, ובכל זאת לא סופח אף סנטימטר. אפילו ח'אן אל-אחמר, אף שבג"ץ אישר את פינויו, עדיין עומד על תלו. לא מן הנמנע שגם הקדנציה הבאה תהיה דומה לקודמתה: הרבה דיבורים על סיפוח, אבל אפס סיפוחים.

מחיקת הקו הירוק

למרות התחזקותה בימין, אופציית הסיפוח איננה מאוד פופולארית בכלל הציבור. בסקר שערכה באוגוסט האחרון ד"ר דליה שיינדלין, רק 15 אחוז תמכו באופציה הזו. בסקר שערכו לפני שבועות אחדים "מפקדים למען ביטחון ישראל", שיעור התמיכה בסיפוח עמד על 24 אחוז, 31 בלבד בקרב בוחרי הליכוד. נתוני התמיכה בסיפוח לא גבוהים הרבה יותר בסקרים אחרים. מדוע אם כן בחר נתניהו, שידוע בהסתמכות שלו על סקרים, לשחרר הצהרה כזו שלושה ימים לפני הבחירות?

כמה ימים לפני הבחירות נתניהו מצטרף לקמפיין הסיפוח של הימין הקיצוני (מרק ישראל סלם/פלאש90)

כמה ימים לפני הבחירות נתניהו מצטרף לקמפיין הסיפוח של הימין הקיצוני (מרק ישראל סלם/פלאש90)

התשובה, כך נדמה, נמצאת מחוץ לכוח המשיכה האלקטורלי הישיר של רעיון הריבונות. אף שממשלות הימין שהוביל נתניהו בעשור האחרון אכן לא סיפחו שטחים בגדה המערבית מעבר למה שממשלת המערך סיפחה במזרח ירושלים מיד אחרי מלחמת ששת הימים, הרי אפשר לומר שאחד הפרויקטים המרכזיים שלהן היה מחיקת הקו הירוק. לא מדובר רק בהרחבת ההתנחלויות, אפילו שגם זה קרה, אלא העברת שורה של צעדים וחוקים שמטרתם לעשות "נורמליזציה" להתנחלויות ולמתנחלים.

השדרוג של מכללת אריאל לאוניברסיטה, שהוחלט עוד בממשלה הקודמת, היה רק פתיח לגל של חקיקה וצעדים מינהליים, שהמשותף לכולם הוא הקעקוע המתמיד של התפיסה שהגדה המערבית היא "שטח במחלוקת" והפיכתו בפועל לחלק ממדינת ישראל, שהכנסת ומשרדי הממשלה מחליטים לגבי גורלו ולא המפקד הצבאי. "חוק ההסדרה" והעברת הסמכות לדון בענייני קרקעות בגדה מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בירושלים הם עוד דוגמאות של התהליך הזה. "יש דין" כתבו בימים אלה ממש דוח מיוחד על חוקי הסיפוח האלה.

ההשפעה של המהלכים האלה חרגה מעבר ל"עובדות בשטח". הם טשטשו לחלוטין את הקו הירוק בדעת הקהל הישראלית. גם ישראלים שלא משתגעים על רעיון הסיפוח ועל הכפפת מאות אלפי פלסטינים ואולי אפילו מיליוני פלסטינים לריבונות ישראלית מלאה, לא מסוגלים לומר שאריאל, מעלה אדומים או גוש עציון נמצאים ב"שטח כבוש" ושמעמד תושביהם אמור להיות שונה ממעמד התושבים בגוש דן או בבאר שבע. המלה "כיבוש" יצאה כמעט לחלוטין מהלקסיקון התקשורתי והפוליטי בישראל.

המשמעות של מחיקת הקו הירוק מתבטאת לא רק בטישטוש ההבדל בין "ישראל הריבונית" בגבולות 1967 ובין "שטח כבוש" (באופן אירוני, אחד הגופים השומר על ההבדלה הזו הוא דווקא הצבא, המודע לכך שבגדה חל החוק הצבאי) אלא גם בטשטוש נורמות השלטון בישראל. כיוון שכל תוכניות הסיפוח הן וריאציות כאלה או אחרת של אפרטהייד, למעט בודדים כמו הנשיא ראובן ריבלין המדבר על הענקת זכויות פוליטיות שוות לכל הפלסטינים, הרי ברור שהן לא יכולות לחיות בשלום עם מדינת חוק, שאמורה להעניק לפחות מראית עין של זכויות שוות לכולם, בין אם הם אזרחים מלאים או נתונים תחת כיבוש צבאי.

במילים אחרות, כדי לקדם את טשטוש הקו הירוק מצד אחד ולשמור על עליונות יהודית מצד שני, אין ברירה אלא לפרק או לכל הפחות להחליש מאוד את המוסדות הקיימים. מערכת המשפט, הצבא, המשטרה, היועצים המשפטיים – כולם נמצאים על הכוונת משום שהם נתפסים כמי שמגנים על הפלסטינים או על כל מי שמסייע להם. כדי לחמוק מהחוקים ומהכללים "המגבילים", אין ברירה אלא להשתית את השליטה הישראלית-יהודית על שרירות לב.

מצד איד חומה, מצד שני טשטוש הקו הירוק (פאיז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

מצד איד חומה, מצד שני טשטוש הקו הירוק (פאיז אבו-רמלה/אקטיבסטילס)

יותר מזה: טשטוש הקו הירוק גם טשטש את ההבדל בין הפלסטינים אזרחי ישראל ובין הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה. כולם נראים כגוש אחד המאיים על העליונות היהודית. חוק הלאום וההתנגדות העיקשת להוסיף אליו את מרכיב השוויון הם חלק מאותו תהליך. החוק הזה נתפס כמכשיר שנועד "למנוע מהערבים להשתלט על המדינה", במיוחד נוכח ההתחזקות של החברה הפלסטינית בתוך ישראל. ערך השוויון נראה כמכשול בפני הבטחת העליונות היהודית.

הקדנציה של איילת שקד במשרד המשפטים כוונה בדיוק למשימה הזו. בקדנציה הבאה, אם נאמין לסקרים, קרוב לעשרים חברי כנסת יחזיקו בעמדה הזו: הימין החדש, איחוד מפלגות הימין ופייגלין. בצלאל סמוטריץ כבר הודיע שהתנאי של מפלגתו לכניסה לקואליציה יהיה העברת "פסקת ההתגברות", כלומר חיסול כוחו של בג"ץ לפסול חוקים שמעבירה הכנסת. מראית העין של שמירה על זכויות המיעוט ושל מניעת עריצות הרוב – תיעלם. מניעת עריצות הרוב היהודי, כמובן.

החזית לפירוק הנורמות השלטוניות

בנוגע לסיפוח, נתניהו היה מאוד אמביוולנטי עד היום. אף שלא העז לצאת נגד רעיונות כאלה בעבר, הוא גם נזהר לא לתמוך בהם בפומבי ובפועל פעל לסכל אותם מאחורי הקלעים. לכן הימין "הקשה" – בנט, שקד, סמוטריץ', פייגלין, בן גביר – מסתכלים עליו בחשדנות, אם לא בבוז ובעוינות גלויה. אבל בכל מה שנוגע למתקפה על המוסדות באופן כללי, הימין מצא בנתניהו בעל ברית נאמן.

האם הצוללות יזכירו לימין שיש לו עוד ערכים חוץ מסיפוח? ראש הממשלה נתניהו וצוללת חברה (צילום: לע״מ)

האם הצוללות יזכירו לימין שיש לו עוד ערכים חוץ מסיפוח? ראש הממשלה נתניהו וצוללת חברה (צילום: לע״מ)

"המלחמה נגד האליטות" היתה חלק מהרטוריקה של נתניהו מהרגע שנכנס לפוליטיקה. אבל בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז פתיחת החקירות נגדו, היא תפסה תאוצה אדירה. נתניהו מבקר היום ללא עכבות את כל המוסדות האפשריים: משטרה, פרקליטות, בתי משפט, יועצים משפטיים, מבקר המדינה, תקשורת. כל גוף שתפקידו הוא לקבוע כללים המגבילים את הממשלה באופן כללי ואותו באופן אישי, נמצאים תחת מתקפה.

לא בטוח שכולם בימין מאושרים מהמתקפה הזו. בעיני סמוטריץ' ושקד, המתקפה נגד המוסדות האלה היא עקרונית, לא אישית. הם לא מחפשים להתעשר ממנה או לחמוק מהכלא. הם רוצים לשנות את כללי המשחק כך שהסיפוח – המהיר או הזוחל – יכול להתקדם ללא הפרעה. נדמה שרבים מהם אינם חשים בנוח מול פרשיות השחיתות שנתניהו נאשם בהן. פרשת הצוללות והמניות, עם המיליונים שזרמו לכיסו האישי של נתניהו מצד אחד ועם ההתערבות המוזרה לטובת מצרים מצד שני, נתפסת רע גם בקרב בוחרי ימין מובהקים.

אבל כאן נכנס הדיל הלא-כתוב בין הימין לנתניהו. אתה תיתן לנו לפרק את הכללים "הגדולים", כלומר את המוסדות שלכאורה מגנים על "הערבים", ואנחנו ניתן לך לפרק את הכללים "הקטנים", אלה שנוגעים להעמדתך לדין. מכאן נולדה העסקה הפוליטית שכנראה תעמוד על שולחנה של הממשלה הבאה, אם נתניהו אכן ינצח: "החוק הצרפתי", חוק אישי לחלוטין שימנע את העמדתו של נתניהו לדין, תמורת מהלך "גדול" נוסח "פסקת ההתגברות" או סיפוח כלשהו, קטן או גדול.

אבל הדיל הזה הוא גם מסוכן. החזית לפירוק כללי השלטון – המשותפת עכשיו לנתניהו, לימין הדתי וגם לחרדים – תרמה תרומה מכרעת להקמת חזית נגדית, החזית לשמירת הכללים, לשמירת הסדר הישן. והחזית הזו חזקה, יותר חזקה ממה שאפשר היה לצפות. בני גנץ מקפיד לא לומר דבר לגבי התוכניות המדיניות שלו, האם ינסה לעצור את תהליך הסיפוח וילך למהלך מדיני או ימשיך בסטטוס קוו, אבל על מסר אחד הוא שומר מהרגע שנכנס לפוליטיקה, לפני ארבעה חודשים בסך הכל: הוא יגן על הכללים, יגן על המוסדות. סביב המסר הזה הוא הצליח לגייס גם אנשי ימין "ממלכתיים", נוסח בוגי יעלון, צבי האוזר ודן מרידור. סביב המסר הזה הוא מצליח לגייס, לפי הסקרים, שלושים מנדטים, להגדיל את כוחו של המרכז-שמאל היהודי (בבחירות הקודמות העבודה, יש עתיד ומרצ קיבלו 40 מנדטים, עכשיו הן עומדות בסקרים על 45 לכל הפחות), ולהוות איום על המשך שלטונו של נתניהו, האיום הכי גדול מאז שנתניהו נבחר מחדש ב-2009.

זהו המלכוד של הימין היום. מצד אחד, נתניהו – בגלל ההתנהגות האישית והמשפחתית שלו, בגלל פרשיות השחיתות ובעיקר בגלל פרשת הצוללות – הפך לנטל על הימין. מצד שני, הוא היחיד שיכול לאחד את הזרמים השונים בימין תחת החזית לשינוי כללי המשחק. גם אם הימין לא בוטח בנתניהו במה שנוגע לסיפוח, הוא יודע שהוא יפעל בכל כוחו לפירוק המוסדות, בגלל האינטרס האישי שיש לו בכך. אם לא יערער את הפרקליטות ואת היועץ המשפטי, הוא יעמוד למשפט פלילי וסביר מאוד שיסיים בכלא. המשחק הזה, בין נטל לנכס, הוא שיכריע את הבחירות. והוא גם שיכריע, אולי באופן בלתי הפיך, את אופי הסכסוך עם הפלסטינים ואת הדרכים לפתרונו.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf