newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההיסטוריון שמגלה: אבות הציונות רצו מדינה רב לאומית

הרצל חשב שהשפה הלאומית תהיה גרמנית. ז'בוטינסקי הציע חוקה רב לאומית עם פרלמנט יהודי ופרלמנט ערבי. בן גוריון רצה פדרציה. הם לא דיברו על מדינת לאום יהודית. דימיטרי שומסקי ליקט בספרו ציטוטים שמציגים ציונות שונה ממה שלימדו אותנו

מאת:

כשמנסחי חוק הלאום כתבו כי "מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי", ו"מימוש הזכות להגדרה עצמית לאומית במדינת ישראל ייחודי לעם היהודי", אף אחד לא נפל מהכסא. הרי זה מה שמלמדים כל ילדה וילד בישראל, יהודים כמו ערבים: ישראל היא "מדינת הלאום" של העם היהודי, והקמת "מדינה יהודית" היתה המטרה של התנועה הציונית מרגע היוולדה.

אפילו מתנגדי החוק לא ממש חלקו על התפיסה הזו. היו שטענו שצריך להוסיף לו את ערך השוויון נוסח מגילת העצמאות, כי זו "הציונות האמיתית". היו שטענו שהחוק הזה רק מוכיח שהציונות היתה ונשארה תנועה גזענית. אבל אלה וגם אלה לא ערערו על כך שרעיון מדינת הלאום היהודית עומד בלב לבה של הציונות. מי שטוען אחרת, מי שמציע שישראל תהיה "מדינת כל אזרחיה" או חס וחלילה "מדינה דו-לאומית", נתפס כבוגד וחותר תחת הפרויקט הציוני ותחת מדינת ישראל.

בספרו "מעבר למדינת הלאום" (Beyond the Nation State) שיצא בשנה שעברה בהוצאת אוניברסיטת ייל (נוסח בעברית קיים, רק מחכה למו"ל), מנסה ד"ר דימיטרי שומסקי, היסטוריון של התנועה הציונית מהאוניברסיטה העברית, להוכיח שהתפיסה הזו שגויה מבחינה היסטורית. באותות ובמופתים ובציטוטים נרחבים מכל אבות הציונות – פינסקר, אחד העם, הרצל, ז'בוטינסקי ובן גוריון – הוא מבקש להראות שבחמישים השנים הראשונות לקיומה, משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20, התנועה הציונות לא כיוונה את עצמה ל"מדינת לאום" כפי שאנחנו מבינים אותה היום, וכפי שהיא משתקפת מניסוח חוק הלאום. לפי שומסקי, ראשי הציונות חשבו על המדינה היהודית כמדינה רב-לאומית או אפילו כמדינה בתוך מסגרת רחבה יותר, כמו מדינה בתוך ארצות הברית של אמריקה.

"בישראל אני לא יכול לחשוב אלא במונחים דו-לאומיים או רב לאומיים. ובזה אין שום סתירה לציונות. להפך". ההיסטוריון דימיטרי שומסקי (התמונה באדיבות המצולם)

"בישראל אני לא יכול לחשוב אלא במונחים דו-לאומיים או רב לאומיים. ובזה אין שום סתירה לציונות. להפך". ההיסטוריון דימיטרי שומסקי (התמונה באדיבות המצולם)

"העתיד של פלשתינה צריך להיווסד, מבחינה חוקית, כמדינה דו-לאומית", מצטט שומסקי מתוך מאמר של ז'בוטינסקי בעיתון "רזווסט" (Razvest) ב-1926. "ולא רק פלשתינה. כל ארץ שיש בה מיעוט אתני, אפילו הקטן ביותר, צריכה, על פי אמונותינו העמוקות, להיות מדינה דו, תלת או ארבע לאומית". ארץ ישראל, כתב בן גוריון במאמרו "הנחות לקביעת משטר ממלכתי בא"י" ב-1930, מסמך שהפך למצע מפא"י שנה מאוחר יותר, כי "ארץ ישראל תהיה מדינה פדרלית… באופן שלא יקום בארץ באיזו תקופה שהיא שלטון ערבים ביהודים או שלטון יהודים בערבים".

התפיסה הרב-לאומית הזו, מראה שומסקי יפה, נטועה בתקופה ובמקומות שבהם פעלו הוגי הציונות. עד 1918, הוא מזכיר, רוב יהודי אירופה חיו בשתי אימפריות רב-לאומיות, האימפריה הצארית הרוסית והאימפריה האוסטרו-הונגרית, ופלשתינה-ארץ ישראל נמצאה בתחומה של אימפריה שלישית, האימפריה העות'מנית, שגם בה חיו יהודים רבים. לא פחות מהרעיון הציוני, טוען שומסקי, היה חשוב לראשי הציונות להבטיח את חיי היהודים באירופה ואת יכולתם לנהל את חייהם, ואת זה אפשר היה לעשות רק דרך הפיכת האימפריות האלה למדינות רב-לאומיות.

הם האמינו שזה יכול לקרות. קודם כל באימפריה האוסטרו-הונגרית, שם יצרו הוגי דעות סוציאליסטים אוסטרים את רעיון "מדינת הלאומים", שז'בוטינסקי, בן גוריון ואחרים הושפעו ממנו עמוקות. אבל גם באימפריה העות'מנית. גם ז'בוטינסקי וגם בן גוריון כתבו שירי הלל לאימפריה העות'מנית, לסובלנות שלה כלפי מיעוטים אתניים בכלל וליהודים בפרט, לשינויים הדמוקרטיים שעוברים עליה, ולכן ראו את היישוב היהודי בארץ ישראל כחלק ממנה. ב"אלטנוילנד" של הרצל, "המדינה היהודית" שהוא מדמיין בארץ ישראל היא חלק מהאימפריה הזו.

גם אחרי נפילת האימפריות במלחמת העולם הראשונה, הבעיות של היהודים במדינות החדשות שקמו במזרח ובמרכז אירופה לא נעלמו. להפך. לכן גם הצורך במדינה רב-לאומית לא נעלם. אפילו אחרי שהמנדט הבריטי כבר התחייב להקים "בית לאומי" ליהודים בארץ ישראל במסגרת הצהרת בלפור. שומסקי טוען שהיה מדובר בסוג של "עסקת חבילה": זכויות לאומיות ליהודים באירופה תמורת זכויות לאומיות לערבים בארץ ישראל, לאחר שיושג בה, כמובן, רוב יהודי.

ב"אלטנוילנד" הרצל מציג באופן ברור את המשוואה. אחד הגיבורים בספר, הבנוי כמסע אל העתיד אחרי הקמת "המדינה היהודית", מתאר את השינויים החיוביים שחלו במעמד היהודים באירופה אחרי שחלקם היגרו לארץ ישראל. "הסובלנות מבוססת בהכרח על הדדיות", אומר הגיבור (בתרגומו של שמואל שניצר), "ורק כאשר היהודים כאן (הכוונה לארץ ישראל – מ.ר.), במקום שהם מהווים רוב, נתגלו כסובלנים, החלו הם עצמם נהנים מסובלנות בכל מקום ומקום", כלומר באירופה. הטרגדיה, אומר שומסקי, היא שעם השואה ועם השמדת היהודים, "עסקת החבילה" הזו, שעליה דיברו ראשי הציונות, התרוקנה מתוכן. כבר לא היו יהודים לשמור עליהם. זה אחד הכוחות המרכזיים, טוען שומסקי, שדחפו את הציונות לדרך שעלתה עליה ב-1948.

"איך 'אם תרצו' יכולים לאמץ את הרצל? הוא היה אוניברסליסט. זה פתטי". פעילי אם תרצו מפגינים באוניברסיטה העברית. (אורן זיו)

"איך 'אם תרצו' יכולים לאמץ את הרצל? הוא היה אוניברסליסט. זה פתטי". פעילי אם תרצו מפגינים באוניברסיטה העברית. (אורן זיו)

העובדה ששומסקי ממקם את הסיפור הציוני בתוך הסיפור של היהודים במזרח אירופה קשורה אולי גם לביוגרפיה שלו. הוא נולד בקייב ב-1975, תחת המשטר הסובייטי, שהיה בעצמו סוג של אימפריה רב-לאומית, וסבל מאנטישמיות "מאוד מאוד חזקה: גם אלימות, גם קללות". לא היה יותר מדי תוכן ליהדות שלו, חוץ מגאווה במהפכנים היהודים ובאיינשטיין, הוא אומר, אבל היא היתה "מאוד קיומית". "לא היה לי שמח להיות יהודי. אבל מצד שני, אם אתה כבר יהודי, אז זה שלך, זה הגורל".

נפגשנו בחיפה, עיר מגוריו של שומסקי, בבית קפה "בריסל". שם סמלי לארח שיחה על רב לאומיות. הוא הגיע לישראל ב-1990 לא מתוך ציונות ("רצינו ללכת לאמריקה", כמו היהודים בתחילת המאה ה-20, הוא אומר), אבל עם סלידה מאידיאולוגיות ומשטיפות מוח. לכן היה לו לא נוח עם מה שלמד בבית הספר על ההיסטוריה היהודית ועל הציונות. זה נראה לו חד-ממדי.

מה הדבר הכי לא נכון שמלמדים אותנו כאן בבית ספר?

"בתחום שלי לא מלמדים את הדברים הפשוטים ביותר. לא מלמדים את 'מדינת היהודים' (של הרצל – מ.ר.). זה סקנדל. אם היו מלמדים אפילו את הטקסטים הציוניים הבסיסיים, אז כל הדימויים היו מצטרפים לכך שהלאומיות היא לא מה שחשבת. היא לא משהו מתבדל, חד ממדי, עם לבדד ישכון. היא משהו כמעט הפוך מזה".

למה זה בכלל חשוב שנדע שז'בוטינסקי, אחד העם, הרצל או בן גוריון חשבו על מדינה רב-לאומית? הרי בסופו של דבר הכיוון הזה לא הצליח.

"קודם כל, כדי שנחליט, צריך להכיר. אבל מעבר לזה, אתה רואה את ההתפתחות, את הדינמיות, את המורכבות. השלטון מעוניין להנחיל לך שהלאומיות הציונית זה משהו סטטי, חד ממדי. כל מה שמצביע על יותר מדרך אחת, על יותר מזהות אחת, מצוי מחוץ ללאומיות. ברגע שאתה חוקר, אתה מבין שזה קשקוש. האם זה טוב לחינוך של הדור הבא בישראל לדעת שהרצל חשב שהשפה הלאומית של היהודים צריכה להיות גרמנית? כן, זה טוב. לא משום שאנחנו רוצים לאמץ גרמנית, אלא משום שאנחנו יודעים שהרעיון הלאומי היהודי היה פלורליסטי, פתוח להתפתחויות בסביבה".

"השלטון מעוניין להנחיל לך שהלאומיות הציונית זה משהו סטטי, חד ממדי. כל מה שמצביע על יותר מדרך אחת, על יותר מזהות אחת, מצוי מחוץ ללאומיות. ברגע שאתה חוקר, אתה מבין שזה קשקוש"

מכל המנהיגים הציונים בספר שלך – פינסקר, הרצל, אחד העם, ז'בוטינסקי ובן גוריון – מי היה הכי רב-לאומי?

"ז'בוטינסקי היה הכי רב-לאומי. באופן פרדוקסלי, הוא היה הכי בעד רוב (יהודי – מ.ר.), מדינה, מיליטריזם, אבל זה לא שייך. מה שחשוב הוא איך אתה מדמיין לאומים. הוא לא היה יכול לדמיין לעצמו מיזוג בין אתניות ומדינה. זה לא הסתדר לו. כמו שהוא דמיין את רוסיה כפדרציה. המרחב הֵקל עליו לדמיין את המדינה הרב-לאומית האידיאלית. מכאן באה ההתנגדות שלו לחלוקה. זה לא רק עניין של זכות היסטורית. היתה לו קלאוסטרופוביה מדינית. וכדי לדמיין את הקיום בין קבוצות שונות, הוא היה מוכרח לראות מרחב מאוד מאוד גדול".

זה היה אילוץ או שהוא ראה בזה משהו חיובי?

"הוא התנגד לשיח של אחוות העמים. הוא לא היה שם. זו אפילו לא חברות בין העמים. זה בניין רב קומות ורב דירות. אתה לא חייב אפילו להכיר את השכן שלך בשביל להיות בבניין משותף. אבל זה לא אומר שזה משהו טקטי. זה לא היה אילוץ. זה היה האידיאל. הוא ראה בזה אפילו ערך אסתטי. כמו תזמורת".

"היורשים של ז'בוטינסקי"

ז'בוטינסקי היה אמנם האיש שכתב את "קיר הברזל", שבו טען ששלום עם הערבים יהיה אפשרי רק אחרי שיוכרעו באופן צבאי ויקבלו את הישות היהודית בארץ ישראל, אבל שומסקי מראה שגם התפיסה הזו לא שינתה את התמיכה הבסיסית שלו במדינה רב-לאומית. בספרו האחרון The Jewish War Front (שתורגם לעברית תחת השם "חזית המלחמה של עם ישראל"), שיצא ב-1940, זמן קצר לפני מותו, ז'בוטינסקי מציע חוקה רב לאומית, "בלגית" לפי הגדרתו של שומסקי, שעל פיה לראש ממשלה יהודי יהיה סגן ערבי, וההפך, ו"הקיבוץ הלאומי היהודי והקיבוץ הלאומי הערבי" (כך על פי התרגום שנעשה שנה מאוחר יותר) ייחשבו גופים אוטונומיים, שיבחרו פרלמנט, שיוכל להוציא פקודות, להטיל מסים ואפילו למנות רשות מבצעת.

אבל באותה נשימה כותב ז'בוטינסקי כי הוא מוכן גם לאפשרות שהערבים יהגרו מארץ ישראל, אם לא יקבלו את ההסדר הזה. "אינני רואה שום הכרח ביציאה זו ולא עוד שהיא תהיה בלתי רצויה מהרבה בחינות, אבל אם יתברר שהערבים יעדיפו להגר, הרי מותר לדון באפשרות זו מבלי שמץ של צער בלב".

"זה לא שאין את זה", מתייחס שומסקי להתבטאות של ז'בוטינסקי בעד הגירת הפלסטינים, "אבל הוא היה יכול יכול לומר: 'אם הם נלחמים בנו, אז בכלל לא צריך מדינה רב לאומית'. ובכל זאת העניין הזה נשאר אצלו".

אז אם אלה היו העמדות שלו, איך נתניהו רואה את עצמו כיורשו של ז'בוטינסקי?

"אתה יודע כמה רואים את עצמם כיורשים של ז'בוטינסקי? אתה בסך הכל תולה את הדיוקן שלו ואתה לא יודע ולא מעוניין לדעת מה יש בפנים. אתה פשוט מתעלם מחלקים מסוימים, מתעלם מהרב-לאומיות, מתעלם מהטקסט שלו לגבי מהי מדינה, שהוא ראה אותה כמשהו מאוד פונקציונלי ולא מהותי".

"אתה יודע כמה רואים את עצמם כיורשים של ז'בוטינסקי? אתה בסך הכל תולה את הדיוקן שלו ואתה לא יודע ולא מעוניין לדעת מה יש בפנים". בנימין נתניהו בדיון לציון יום ז'בוטינסקי בכנסת (קובי גדעון, לע"מ)

"אתה יודע כמה רואים את עצמם כיורשים של ז'בוטינסקי? אתה בסך הכל תולה את הדיוקן שלו ואתה לא יודע ולא מעוניין לדעת מה יש בפנים". בנימין נתניהו בדיון לציון יום ז'בוטינסקי בכנסת (קובי גדעון, לע"מ)

אבל אם דמותו של ז'בוטינסקי עוותה, דמותו של הרצל – אומר שומסקי – לחלוטין לא קשורה למציאות. "איך 'אם תרצו' יכולים לאמץ את הרצל?", הוא שואל. "הוא היה אוניברסליסט. הלאומיות היהודית שלו נועדה באופן ברור לשרת את העניין האוניברסלי. היהודים צריכים להיות במדינה, צריכים להיות במולדת, אבל כדי לשרת את העניין האוניברסלי, כדי להיות אור לגויים. כדי להראות לאירופאים שאפשר להיות ליברלים. ההתנגדות שלו לעברית היתה עקרונית, משום שהוא ראה בעברית ביטוי לפרובינציאליות. הוא חשב שהשפות האירופאיות – שפות 'הנאורות', גרמנית וגם צרפתית – הן נכס לאומי של היהודים, 'המולדת היקרה של מחשבותינו', כפי שהוא כתב. אחד העם ראה בזה התרפסות. מבחינתו של הרצל, זו לא היתה התרפסות. הוא היה ה-איש האירופי. ואדם כזה מאמצת 'אם תרצו'. זה כל כך פתטי".

כאמור, ב"אלטנוילנד" מדינת היהודים מתוארת כמחוז באימפריה העות'מנית. רוב החוקרים, מספר שומסקי, מתייחסים אל זה כפרט שולי, כניסיון של הרצל לא להרגיז את התורכים ששלטו אז בארץ ישראל. שומסקי חושב שיש כאן משהו עמוק הרבה יותר. עובדה שגם בן גוריון וז'בוטינסקי תמכו ב"אופציה התורכית" עד הצהרת בלפור.

בן גוריון וז'בוטינסקי באמת ראו אופציה של פדרציה עות'מנית?

"כן, חד משמעית. ב-1914 בן גוריון כותב מאמר על 'שאלת המזרח' הוא כותב שם שבכלל לא מובן מאליו שהניצחון של מדינות ההסכמה (צרפת, בריטניה ורוסיה – מ.ר.) ייטיב עם הציונות. יש שם שורה מדהימה, ונכונה, שליברליזם הוא מבחינת מדינות המערב 'מטבע עובר לסוחר רק בשוק הפנימי'. כשהם מגיעים להודו, אז הדמוקרטיה יוק. זה לא אותנטי?"

להיות תחת אימפריה מוסלמית. זו נראתה בעיה לבן גוריון או לז'בוטינסקי?

"לא. להפך. הם מדברים על האימפריה התורכית כדוגמה ומופת למאות שנים של סובלנות. בן גוריון כתב בעיתון 'אחדות' בארץ ישראל, ז'בוטינסקי כתב בעיתון באודסה, הם בטח לא קראו אחד את השני, אבל הם כותבים שניהם שאת האוטונומיה הלאומית שמציעים באוסטריה, יש בתורכיה כבר מאות שנים".

שומסקי מספר שאצל בן גוריון זה הגיע עד כדי כך שגם אחרי שהתורכים גירשו אותו מהארץ משום שהיה נתין רוסי, הוא המשיך להאמין בפתרון התורכי. ב-1916, כשישב כבר בניו יורק, כתב מאמר בעיתון יהודי אמריקאי בשם "התורן" ובו "הסביר" ליהודי ארצות הברית למה תורכיה טובה יותר ליהודים מאשר אמריקה, משום שאמריקה מנסה לגרום להם להתבולל, ותורכיה – לא.

נקודת מפנה

ובכל זאת, בן גוריון שינה כיוון. לא רק במה שנוגע לאימפריה העות'מנית שחדלה להתקיים אלא גם לגבי המשמעות של "מדינה יהודית". זה קרה, לפי שומסקי, אחרי שוועדת פיל, ועדה שמינו הבריטים אחרי תחילת "המרד הערבי" ב-1936, הציעה חלוקה בארץ ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית, תוך כדי טרנספר של הערבים מהמדינה היהודית (כ-225 אלף) והיהודים מהמדינה הערבית (1,250 יהודים)

"הרעיון של חלוקה בא מהקולוניאליסטים", אומר שומסקי. "גם קודם דיברו בתנועה הציונית על חלוקה אבל לא ככה". שומסקי מראה כיצד מיד אחרי פרסום ההמלצות של ועדת פיל, בן גוריון מפסיק בהדרגה לדבר על הזכויות הלאומיות של הערבים בארץ ישראל, ומתחיל לדבר על זכויות אישיות. אבל השינוי הגדול בא עם השואה.

השינוי הגדול בתפיסה שלו בא עם השואה. דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. 14 במאי 1948, תל אביב.

השינוי הגדול בתפיסה שלו בא עם השואה. דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. 14 במאי 1948, תל אביב (רודי ויסנשטין)

"אצל בן גוריון זה מאוד ברור", אומר שומסקי, "בשנות ה-20 הוא עדיין עם התפיסה שאומרת שאנחנו לא רוצים שידכאו ויקפחו את היהודים בגלות, ולכן אנחנו חותרים למדינה שיהיו בה זכויות קבוצתיות. היה אצלו סוג של הסכם בלתי כתוב עם הגויים".

שומסקי מספר שבנאום שבן גוריון נושא ב-1945, אחרי השואה, הוא אומר שלערבים במדינה היהודית יהיה מקום, אבל כמקבץ של פרטים, לא כישות פוליטית. "צריך להבין שלאום, במובן הכי בסיסי, זה שם קוד לזכויות פוליטיות", אומר שומסקי. "ברגע שאתה אומר שלמישהו אין זכויות לאומיות, זו הדרך האלגנטית או הלא כל-כך אלגנטית לשלול ממנו את הזכויות הפוליטיות ולהפוך אותו באופן מובהק לנחות".

אז אתה אומר בעצם שעד אז הציונות לא רצתה מדינת לאום?

"אני אומר שהציונות רצתה הגדרה עצמית לאומית, (אבל) ברוב שנותיה לא בצורה של מדינת לאום, מתוך אינטרסים עמוקים של העם היהודי, פה ובגלות. הפרדיגמה של מדינת לאום לא היתה טובה לציונות במשך שנים".

נשאל שאלה שלא שואלים היסטוריון. הציונות היתה יכולה להתפתח אחרת?

"'מה היה קורה אילו' היא מצד אחד שאלה לא לגיטימית. מצד שני, היא אחת השאלות הכי חשובות בניתוח היסטורי. אם אתה לא עושה את התרגיל הזה, אתה לא מבין מה חשבו. זה שהציונות היתה יכולה להתפתח אחרת זה ברור, השאלה איך. אני רוצה להדגיש: אני לא חושב שהדברים היו שונים באופן מהותי בנוגע למה שקרה כאן לעם הפלסטיני. מבחינת הפלסטינים, לא היה אכפת באיזה סוג של מדינה עם רוב יהודי לחיות. הם פשוט לא רצו רוב יהודי, ובצדק".

אבל השאלה האם הדרך היחידה היתה גירוש הפלסטינים, הניסיון למחוק אותם?

"אחרי סדרה של אירועים, זה אכן הפך בלתי נמנע. הדימיון הציוני כלל גם את המחיקה (של הפלסטינים – מ..ר). זה היה שם. אבל זו לא היתה האופציה היחידה. ז'בוטינסקי רצה מדינה אחת, רב לאומית. שתהיה בנויה כדמוקרטיה הסדרית. האם זה היה יכול לקרות? עם השואה זה פשוט היה בלתי אפשרי. כשז'בוטינסקי דיבר על רוב יהודי גדול, הוא שיווה לנגד עיניו מיליוני יהודים פולנים שעולים, אותם יהודים שאחר כך נרצחו. בזמנו הוא יכול לדמיין את כל זה בלי גירוש ובלי כלום".

אתה לא עושה בעצם אפולוגטיקה לציונות?

"אני לא חושב שזו אפולוגטיקה לציונות. מצד שני יש אנשי ימין וגם ממפלגת העבודה שאומרים: אתה מערער על הזכות של היהודים למדינה כי אתה אומר בעצם שהציונות לא רצתה מדינת לאום".

האם אפשר לשזור משהו מהעבר לתוך החשיבה הפוליטית היום בישראל?

"זכויות אזרח מלאות-מלאות לא יכולות להיות אלא זכויות, שלוקחות בחשבון את הזהות והזיקות הלאומיות של הפרט. בישראל אני לא יכול לחשוב אלא במונחים דו-לאומיים או רב לאומיים. ובזה אין שום סתירה לציונות. להפך".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf