האסון האקולוגי בערבה: האם אנחנו באמת זקוקים לנפט?

כותב אורח: עידו ליבן

התמונות של נחלי הנפט השחור משמורת עברונה שבערבה מחרידות. אין ספק לגבי זה. גם בלי ציפורים טובעות בנפט – כמו אלה שהציפו את העיתונים ומהדורות החדשות במהלך מלחמת המפרץ הראשונה וב-2010 אחרי דליפת הנפט הענקית במפרץ מכסיקו – התמונות של ביצות הנוזל השחור הזה מטרידות אותנו הרבה יותר מנתונים כאלה ואחרים, עוד לפני שאומדן הנזק הושלם. אבל כשמסתכלים בתמונה הרחבה, התאונה הזו היא כנראה הנזק הסביבתי הקטן יותר של הנפט.

באמת שקשה להמעיט מהמשמעויות של האסון הזה, במיוחד לאור העובדה שזו לא הפעם הראשונה שתאונה בצינור הנפט של קצא"א מביאה לזיהום קשה של שמורת טבע. ב-2011 זה קרה, לא פעם אחת אלא פעמיים. האם רגולציה אדוקה יותר שהייתה מאפשרת פיקוח ואכיפה, כפי שניסו לקדם בעבר, הייתה יכולה למנוע את המקרים האלה? יכול להיות, אבל קרוב לוודאי שלא לחלוטין.

> המהפכה האחרונה של פירון: איך לקחת כסף מחלשים ולצאת חברתי

למעשה, יש קשר הדוק, גם אם לא ישיר, בין דליפת הנפט בערבה לבין מאבק התושבים במפרץ חיפה נגד הרחבת בתי הזיקוק. כי הנפט – כנוזל גולמי או במסגרת השימוש בו – מזהם גם את הטבע וגם את האוויר שאנחנו נושמים.

ברור שאין פה כוונת מכוון – הזיהום הזה לא נגרם במזיד, וכן, יש מי שפועלים כדי לצמצם אותו ולמנוע פגיעה. אבל אולי השאלה האמיתית צריכה להיות, למה אנחנו בעצם צריכים עדיין נפט?

לשימוש בנפט ותוצריו השונים יש תג מחיר סביבתי, חברתי וגם גיאופוליטי לכל אורך חייו – מהקידוח ועד שהוא נשרף לצורך הפקת אנרגיה – שבשורה התחתונה לא מצדיק אותו כיום, בעיקר כשישנן חלופות טובות יותר. כנראה שאין צורך להזכיר שוב את הפוטנציאל של אנרגיה סולארית בארץ עם כל הרבה ימי שמש, אבל יש סיבה לכך שישראל הייתה פעם חלוצה עולמית בשימוש בדודי שמש (ב-2012 דורגה ישראל במקום השלישי אחרי קפריסין ואוסטריה).

את הנזקים שגרמה דליפת הנפט בערבה ייקח עוד שנים לשקם, אבל אם יש סיבה כלשהי לנחמה היא אולי בכך שאחרי הכול מדובר בשטח מוגבל יחסית. לעומת זאת, ההשלכות של פליטות גזי החממה, תוצר הלוואי של שריפת נפט ודלקים פוסיליים אחרים שאחראים לשינויי האקלים, הן כלל עולמיות והן ילוו אותנו עוד מעבר למאה הנוכחית.

> עתיד בטוח לתושבי הנגב המערבי עובר דרך הסדרה מדינית

הבעיה של גזי החממה היא ביחסי ציבור שלהם – בניגוד לשלוליות הנפט בעין עברונה שנראות היטב בנסיעה על כביש 90 או מהאוויר – פחמן דו-חמצני, מתאן, תחמוצות חנקן לא רק נשמעים כמו ז'רגון טכני אלא שהם פשוט לא נראים. היו מי שניסו להמחיש את היקף גזי החממה שפולטות מדינות העולם, אבל הבעיה בעינה.

בסופו של דבר אין ספק שנצטרך להשאיר הרבה מהדלקים הפוסיליים – לא רק נפט, אלא גם פחם וגז טבעי – באדמה, פשוט כי האנושות לא יכולה להרשות לעצמה להמשיך להתבסס עליהם כמקורות אנרגיה אם אנחנו רוצים להשאיר לדורות הבאים עולם שאפשר לחיות בו. ואת זה אומרים לא רק אנליסטים בחליפות ופעילי סביבה מחבקי עצים, אלא גם ברק אובמה.

למעשה, יש מידה מסוימת של אירוניה בעיתוי של דליפת הנפט הזו, במקביל לוועידת שינויי האקלים השנתית של האו"ם. נציגיהן של ממשלות העולם מכונסים בימים אלה בלימה, פרו, במסגרת משא ומתן עיקש במיוחד לגבי הדרכים להתמודד עם מה שכבר הוגדר כאיום הגדול ביותר עבור האנושות אי פעם כשהיעד הוא גיבוש אמנה בינלאומית חדשה למאבק בשינויי האקלים בעוד שנה מהיום. אבל, בינתיים, למשלחת הישראלית אין הרבה מה להציע. מעצבי המדיניות ברבות ממדינות העולם – ממיקרונזיה ועד ארצות הברית – לוקחים אחריות על התרומה של מדינותיהם לבעיה ונוקטים צעדים כדי לרסן את פליטות גזי החממה. אבל בישראל, על אף התחייבות בינלאומית שלקחה על עצמה (שגם היא לא בדיוק שאפתנית), התכנית הלאומית לקיצוץ פליטות גזי החממה עדיין מוקפאת.

כך שגם בלי דליפות נפט הרסניות, ההתמכרות שלנו לדלקים פוסיליים היא סיכון של ממש עבור בעלי חיים, צמחים וגם בני אדם בטווח הלא כל כך ארוך. אלא ששינויי האקלים הם לא עניין רק של דובי קוטב על קרחונים צפים. מדענים מבהירים שתופעות כמו הקצנה בטמפרטורות וירידה בכמות המשקעים הן כבר מציאות באזור הערבה, ולכן גם עבור עצי השיטה והצבאים, שמורגלים בתנאי האקלים של המדבר הצחיח, העתיד לוט בערפל. בשבילנו בני האדם, חוזים מדענים, השפעות שינויי האקלים הן שורה ארוכה של אתגרים חסרי תקדים – החל באיום על מקורות המים, דרך השלכות על החקלאות ועל הביטחון התזונתי, ועד עלייה במפלס מי הים שתשפיע על ערים כמו תל אביב, עכו וחיפה. לכן, דליפת הנפט הזו צריכה להיות קריאת השכמה, ובבחירות המתקרבות זו חובתנו כמצביעים לדרוש תשובות  מהמפלגות המתמודדות, לא רק לגבי האופן שבו אנחנו מובילים את הנפט, אלא ככלל ביחס למקורות האנרגיה של ישראל.

עידו ליבן הוא עיתונאי עצמאי המסקר בעיקר נושאי סביבה וחדשות חוץ עבור כלי תקשורת בארץ ובחו"ל