newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבנו שאנחנו לא רצויים כאן, אבל אין לנו לאן ללכת

מדינת ישראל מכנה אותנו מסתננים, כולאת אותנו וגוזלת מהכסף שאנחנו מרוויחים בעבודות הקשות ביותר בשוק כדי לגרום לנו לעזוב. האזור ממנו נמלטתי הותקף בנשק כימי על ידי ממשלת סודאן, ורק השבוע נרצחו בו מעל עשרים איש. כולנו מעדיפים להיות בבית, אבל עד שנוכל לעשות זאת, תנו לנו לחיות פה כבני אדם

מאת:

כותב אורח: מונעים הארון

לפי חוק חדש שנכנס לתוקף ב-1 במאי, כל חודש ילקחו 20% מהשכר שלנו, מבקשי המקלט, ו-16% מהמעסיקים שלנו, והסכום יחסם בפיקדון לא ברור. הכסף הזה או יוחזר לנו ברגע שנעלה על מטוס שיוציא אותנו מישראל, או יופקע מאיתנו לחלוטין ברגע שרשות האוכלוסין וההגירה תגיד לנו לעזוב למדינה שלישית ואנחנו לא נעזוב.

זאת כמובן חלק מהמדיניות השוטפת של ממשלת ישראל כדי לדחוק בנו, הפליטים, לעזוב את המדינה. דרך אחת זה לקחת את הכסף שאנחנו מרוויחים מהעבודות הקשות ביותר בשוק. דרכים אחרות הן לא לקבל החלטה בנוגע לבקשות המקלט שלנו, ולאסור אותנו ללא הגבלה בכלא סגור (סהרונים/קציעות), ובמתקן חולות.

השורש של כל סוגי המדיניות הללו נגדנו כפליטים הוא עצם העובדה שהמדינה קוראת לנו באופן שיטתי מסתננים ולא פליטים או מבקשי מקלט כדי להמאיס אותנו על אזרחי ישראל, כך שיהיה לה קל יותר למחוץ אותנו. אין ספק שהעונש האחרון שהטילו עלינו יקשה לנו את החיים, אבל בטוח שזה לא הדבר שהכי מפריע לנו, ובטח שזה לא מה שעומד בראש המאבק שלנו כמבקשי מקלט. המאבק שלנו הוא שיראו בנו בני אדם.

> שחורים החוצה

הם נוסעים אתכם באוטובוס, הם שוטפים את הכלים במסעדה בה תאכלו מחר, הם מנקים את הרחובות בהם אתם הולכים. וכל הזמן הזה הם בפחד יומיומי על החיים של האנשים שהם אוהבים. מבקשי מקלט בכלא חולות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הם נוסעים אתכם באוטובוס, הם שוטפים את הכלים במסעדה בה תאכלו מחר, הם מנקים את הרחובות בהם אתם הולכים. וכל הזמן הזה הם בפחד יומיומי על החיים של האנשים שהם אוהבים. מבקשי מקלט בכלא חולות (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מה שמבהיל אותי לחלוטין הוא השאלה איך העם היהודי הצליח להתנתק מההיסטוריה שלו? איך אפשר שהיהודים ישכחו ממילה כזאת, פליט? איך יכול להיות שעם שנאלץ שוב ושוב לברוח מהבית שלו לא נותן מקלט זמני לאלה שבורחים מהבתים שלהם היום?

מובן מאליו שרוב הציבור בארץ לא יודע למה הסודנים והאריתראים נמצאים כאן, או יותר מדויק – יש כאלו שרוצים שהקהילה בישראל תסתכל עלינו כמהגרי עבודה ומסתננים. לכן, השאלה היא איך אתם מגדירים פליט. האם אדם שנרדף רק בגלל הדת והמוצא האתני שלו ושורד רצח עם אינו פליט? אדם ששרפו את הכפר שלו והרגו את בני משפחתו מול עיניו רק בגלל צבע העור שלהם אינו פליט? אדם שעבר אירועים קשים של אלימות במדינה שלו, כולל אונס ועינויים, אינו פליט?

תאמינו לי, זה לא כיף לאף אדם לעזוב את ארצו, ביתו ומשפחתו וללכת לחפש מקלט במקום שהוא אינו מכיר. אדם יעשה זאת רק אם הוא הגיע למסקנה שעתיד לא ידוע במקום זר יותר טוב לו ממוות ודאי עכשיו, בארצו.

האזור בדארפור ממנו נמלטתי הותקף בשנה האחרונה בנשק כימי על ידי ממשלת סודאן, ממשלה שתוקפת באופן מכוון את האזרחים שלה בנשק כימי. לפני שלושה ימים, האזור בו נולדתי וגדלתי הותקף שוב ומעל 22 איש נהרגו, רובם ילדים ונשים. אולי בשבילכם ובשביל שאר העולם 22 איש זה רק עוד מספר של הרוגים במדינה שאתם אפילו לא יודעים איפה היא נמצאת על המפה של העולם, אבל בשבילי מדובר על משפחה. אלו אחי ואחיותי, ובני ובנות הדודים שלי. זהו אבי ודודי ודודתי. יש עוד כמוני בישראל, שהמשפחות שלהם הותקפו אתמול, שהם קמו היום בבוקר בלי לדעת אם קרובי המשפחה שלהם בחיים או לא. הם נוסעים אתכם באוטובוס, הם שוטפים את הכלים במסעדה בה תאכלו מחר, הם מנקים את הרחובות בהם אתם הולכים. וכל הזמן הזה הם בפחד יומיומי על החיים של האנשים שהם אוהבים.

הבנו שמבחינת ממשלת ישראל אנחנו לא רצויים כאן, אבל אין לנו לאן ללכת. נכון, אי אפשר להשוות בשום צורה את מה שמדינת ישראל עושה לנו למה שממשלת סודאן עושה לעם שלנו, לפשעים נגד האנושות שמבוצעים יום יום בסודאן, אבל לפחות תנו לנו להיות בני אדם עד שנוכל ללכת למקום אליו כולנו רוצים לחזור. הביתה.

מונעים הארון הוא פליט מדארפור, פעיל למען זכויות אדם בסודאן.

> מהדורת מבט האחרונה: הרגע בו קיבלת את הודעת הפיטורים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf