חדלו מלגנות והתחילו להתבונן

כותב אורח: ג'וליאן פדר

האגדה מספרת שכשאבותינו היו נתקלים במת המוטל בשדה ולא נודע מי הכהו, היו יוצאים החכמים ומודדים מהי העיר הקרובה ביותר לזירת הפשע. משנסתיימו המדידות, גייסו החכמים את זקני אותה העיר והיו מצעידים אותם אל הנחל הקרוב, על מנת להקריב על גדותיו עגלה.

בתום המעשה, כל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל היו רוחצים את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, והיו אומרים: "ידינו לא שפכו את הדם הזה, ועינינו לא ראו! כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל". ונכפר להם הדם.

בימינו הסנהדרין לא נוהג להתכנס עוד, מרבית הנחלים יבשו והעגלות פינו את דרכן לשווארמה סייטן טרום מונבט, אך התחושה שהדם לא נכפר לנו בעינה עומדת. גל הגינויים אחרי כל מעשה זוועה יעיד על כך: יגנה הערבי את הפיגוע, הימני את הלינץ', השמאלן את הלא-פרטנר והקרי את האלימות משני הצדדים. חד גדיא, חד גדיא.

> עדות מבאר שבע: יהודים, ערבים, פליטים וזוג הורים חירשים תחת אש

אנושיים, אנושיים מדי

סבב הגינויים האוטומטי הוא מובן כפי שהוא תמוה: מובן מכיוון שמטבע הדברים, המעשים ראויים לכל גנאי; ותמוה מכיוון שגלומה בו הנחת העבודה כי מישהו חושד במגנה כי הוא מעודד את המעשים או מרוצה מהם בדרך זו או אחרת. את חבריי משני צדי המתרס פתרתי מכך מזמן – אני לא חושד בצימאון הדם שלכם, אנא ממכם, עזבו את העגלה שלי בשקט ורחצו את ידיכם בנחל אחר.

אין ספק שיש להעריך את ניסיונם של האנשים להבהיר למען הסר ספק שאין להם עניין בהתרת דם נקי. מסתבר שבאפלה הסובבת אותנו והמכלה אותנו מבפנים יש את הצורך לשבור סטיק-לייטים מעת לעת, אך מה נעשה כשעיטרנו עצמנו מכף רגל ועד ראש בסטיק לייט אחד גדול, כשהזוהר הזרחני מכסה את גופנו מכל עבר ואבדנו את שארית היכולת לזהות קווי מתאר בחושך?

המלצתי היא, חדלו מלגנות. לא את ההמון שריסק לפליט הנמלט ממלחמת אזרחים את הגולגולת באמצעות ספסל פלדה, ולא את הנערים משסעי הגרונות ותוקעי הסכינים. חדלו מלגנות והתחילו להתבונן. איש מהם אינו מפלצת. צורם לשמוע את זה, עוד יותר צורם לומר את זה, אבל זו האמת, איש מהם אינו מפלצת. כולם אנושיים מאוד, אנושיים מדי, יש מי שיאמר.

הלא את מי אתם לא מבינים כאן? את העוברים ואת השבים בתחנה המרכזית בבאר שבע שבין קיץ גוסס אחד מצאו את עצמם טרף למציאות מסויטת בה סכינים נשלפות בידי נערים, נשים וטף ודם נקי צובע את הנחלים שאינם? האם החרדה והזעם לא ברורים מאליהם, ברורים באופן מחריד? ואת הנערים עצמם אתם לא מבינים? את המגף הצבאית בפנים? את השפלת ההורים, את העוני הנצחי? את העדר התקווה, את חוסר הרלוונטיות של הסטטוס קוו שנשמר או נפר? אם כל אלה לא ברורים לכם, כל גינוי לא יהיה אלא אקט חלול של רחיצה בניקיון כפיים שנמכר בזול.

במיוחד כאן, במיוחד עכשיו – מוטב לחדול מלגנות ולהתחיל להתבונן: המזרח התיכון כולו, ואנו בטבורו, אנושיים מאוד. אנושיים מדי לעיתים. אין כאן מישהו שהמצוקה – האמתית או המדומיינת, או שניהן גם יחד – לא העבירה אותו על דעתו. פנטזיות הווילה בג'ונגל והעליונות המוסרית שבאה עמה, אינה אלא הבל ריק, זה כבר אמור להיות ברור מזמן. איש כאן לא ראוי להטיל את האבן הראשונה, ואיש לא היה מוכן לאמץ את גורל שכנו, כך שיטיב לנו גם להיזהר מגינוי מעשיו.

ניהול הסכסוך? אדרבא!

אם כן ראוי לנו אולי לאמץ ספורט אחר – מה אם במקום לגנות נתחיל לחפש פתרונות? אחינו מהבית שיהדותו לא בהכרח הולכת לפניו ממליץ לנו להפסיק להתנצל ולהתחיל לנהל את הסכסוך. אדרבא, אני תומך נלהב של הסיסמא הזו, אם כי לא ברור שיש ביני ולבין אחי תמימות דעים בקשר למה שזה אומר. כדי לפתור את האי הבנה הייתי ממליץ לפנות לפקולטה לרפואה – "ראשית כל, אל תזיקו" רשום שם בכניסה. יש לרשום את זה גם בכניסה לבית המחוקקים ולקבוע שלט מיוחד, אולי מוזהב, בחצר המשכן מחוץ לחלון לשכתו של האח.

אז ראשית כל, בואו לא נעשה יותר נזק ממה שכבר נעשה, לא באמצעות עוד גטאות שיהודה ושומרון מלאה בהם, לא באמצעות חיסול האופק המדיני והאזרחי ולא באמצעות ריצת עמוק אל תוך מלחמת אזרחים. רוצים לנהל את הסכסוך? נהדר! עשו זאת באופן שיוריד את הלהבות וייתן תקווה לכולם, כשכולם אומר כולם. כן, גם להם. הרי הנחלים יבשו בחום הקיץ, העגלה כבר ערופה מזמן ודמיה מחלחלים אל האדמה הסדוקה. אין במה לרחוץ לניקיון כפיים. נותר רק לתקן.

ג'וליאן פדר הוא ניצול המחאה החברתית בעבר ושכיר חרב של תקשורת מגויסת בהווה.

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"