newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תגידו, הנהגת הציבור הערבי, לא הגיע הזמן לשלוף שפן חדש?

שוב התעמרות ממשלתית באוכלוסיה הפלסטינית, ושוב ההנהגה הערבית מודיעה על שביתה כתגובה. יופי, אבל חשבתם במי זה באמת פוגע?

מאת:

הקוסם החל מקפץ בין הריסות הבתים. הוא היתל בקהל הכבוי בתנועות מזגזגות בין ערימות בטון חשופות וברזל, ספר את הבתים בזה אחר זה עד אשר מנה אחד עשר. ביראת כבוד הוא נזהר לא לדרוך על יד מבצבצת של בובה שגופה נמעך תחת ערימת בלוקים. ואז הוא נעמד על נקודה גבוהה מעל לחתיכת בטון מתנדנדת והביט בקהל הרב, חייך חצי חיוך, והניף את כובעו השחור בידו הימנית אל על כשבידו השמאלית מקל קסמים. מסביבו התגודדו אביוני הכפר.

הוא הביט בקהל המנומנם וכבוי העיניים שהביט בו בכרוניקה של שיממון ידוע מראש, תחב את המקל מתחת לבית השחי, הכניס את ידו לכובע וממנו שלף שפן לבן. השפן הזה, שהולך איתו מאז שהוא זוכר את עצמו, הוא מוג לב. מעולם לא נשך, מעולם לא מרד בקוסם, מעולם לא העז לנשוך את ידו. בסטטוס קוו שנוצר ביניהם אחראי השפן לשמור על הקוסם בתוך אזור הנוחות שלו. אך הפעם, למרבה ההפתעה ובשונה מהצגות קודמות, הקהל לא מחא כפיים ולא התלהב. הפעם ההמון בחר לצעוק: "השפן מת. השפן מת. הקוסם הוא עירום".

ובכן, שפן השביתה אותו שולפים מנהיגי החברה הערבית השכם וערב בכל פעם שהממסד מתעמר באוכלוסיה הילידית, פצוע אנושות. בשבוע האחרון, לאחר הרס 11 הבתים בקלנסווה וההכרזה על שביתה כללית בחברה הערבית, הוכח כי האפקטיביות של שביתות מסוג זה מוטלת בספק.

> די לשביתות האוטומטיות, החברה הערבית זקוקה לאסטרטגיה חדשה

פוליטיקה ישנה. ועדת המעקב וחברי הרשימה המשותפת בישיבת חירום בעקבות ההריסות בקלנסווה (תקשורת הרשימה המשותפת)

פוליטיקה ישנה. ועדת המעקב וחברי הרשימה המשותפת בישיבת חירום בעקבות ההריסות בקלנסווה (תקשורת הרשימה המשותפת)

קורבנות השביתה

ההתגייסות לשביתות הולכת ופוחתת והסיבות רבות: יש מי שמאסו בפוליטיקה הישנה, אחרים לא מרגישים מחויבים להחלטות ועדת המעקב או להנהגה הפוליטית של הרשימה המשותפת, ויש גם כאלו שפשוט חושבים שהממסד צודק. היו גם קולות שטענו כי בעלי הבתים הם עבריינים מבחירה ושאם החוק אוסר בנייה ללא אישורים אז שאנשים לא יעברו על החוק. איש לא סיפר למטיפים אלה שהאנשים שבתיהם נהרסו משוועים לכך שהמדינה תתיר להם בנייה באדמתם שלהם, או שלפחות תסייע בקידום תוכניות מתאר למועצות או לעיריות בתחומן נמצאים בתיהם.

אבל מעבר לרשימת הסיבות האלה קיימת עוד סוגייה שמודחקת לשוליים: לאנשים ובעיקר לנשים אין כסף לשבות. כוח העבודה הפלסטיני מכיל בתוכו שכירות ושכירים רבים שמרוויחים שכר זעום ואף במקרים רבים מתחת למינימום. הדבר נכון שבעתיים כשמדובר בנשים, כפי שחשפה העיתונאית סמאח ותד בתחקיר שערכה עבור התאגיד החדש "כאן", בו עלו נתונים מדאיגים אודות העסקת נשים ערביות בעסקים ששייכים לערבים כאשר שכרן ותנאיהן מהווים מוקדים לפגיעה חמורה שעוברת מתחת לרדאר החוק הישראלי היבש. אז מאלה לצפות לשבות? זה יהיה קיפוח על גבי קיפוח.

על כן ראוי להתעכב על השיח המגדרי בתוך החברה הפלסטינית ועל הובלת קו חדש בו נשים יזכו למימוש עצמי שמניעיו הם כבוד האדם וחירותו. כן דרוש דיון מחודש לחיזוק הזהות והזיקה למרחב בו בנות ובני החברה הפלסטינית מתקיימים. מאבק מוצלח יניב פירות רק אם ייבלם זרם העצמת הבורות שמופנה כלפי הפלסטינים, זאת לצד עבודה על הסרת חסמים שמדירים את הנשים ואת המוחלשים מקדמת הבמה של המאבק.

שביתות מוצלחות, זה אפשרי בכלל? 

שביתות מוצלחות הן שביתות שמעוררות לכל הפחות תשומת לב בצד המדכא שאליו מוכוונים חצי המחאה. את אלו לא הצליחה להשיג השביתה האחרונה, שבעיקר פגעה בערבים עצמם, לא סוקרה בתקשורת הממסדית ולא יצרה הד כלשהו.

דוגמה לשביתה שהיכתה גלים זכורה מאמסטרדם של פברואר 1941. אז לאחר מספר פוגרומים והתנכלויות ליהודים מצד הנאצים ברחבי הולנד הכבושה, יזמה המפלגה הקומוניסטית ההולנדית בשיתוף עם אקטיביסטים יהודים שביתה כללית שהחלה בעיר הבירה והתפשטה ברחבי הולנד כאש בשדה קוצים. מחאה זו שדוכאה בכוח על ידי כוחות הכיבוש הגרמנים, כללה יהודים ולא יהודים. זו הייתה מחאה על-אתנית ועל-לאומית, בה נטלו חלק כמה רבדים של מדוכאי המשטר: היהודים מחד ומסיבות ברורות, והקומוניסטים שמפלגתם הראשית הוצאה מהחוק בזמנו, מאידך. אלמלא היתה שביתה זו אפקטיבית ומשמעותית, היא לא הייתה נתקלת בדיכוי אלים.

> דרושה הגנה בינלאומית לפלסטינים אזרחי ישראל

אולי הגיע הזמן להציע לציבור הזה חלופות? הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

אולי הגיע הזמן להציע לציבור הזה חלופות? הפגנת האלפים בקלנסווה ביום שישי (צילום: קרן מנור, אקטיבסטילס)

הנהגה חדשה

על אותו קו, סבורני כי אם שביתות שאינן נשענות רק על טהרת החברה הערבית, אלא כאלו שחוצות לאומים ובהן שותפים יהודים ופלסטינים, כשהם עומדים יחד כחזית אחת מול משטר שמדיניותו היא פגיעה בערבים והדמוניזציה שלהם – היינו מקבלים תוצאות אחרות. אבל כמובן שכל כך קל לדבר על שותפות ערבית-יהודית, עוד יותר קל לכתוב על כך שורות על גבי שורות, אבל הכי קשה זה להביא את כל הגורמים השפויים משני הצדדים לזעוק זעקה אחת יחד, זעקה חזקה דיה שתרעיד את יסודות הבית ברחוב בלפור.

ברור שאחד הנדבכים ביצירת שינוי הוא מציאת המשותף בין כלל מדוכאי המשטר, יהודים ופלסטינים כאחד, יחד עם זאת האוכלוסייה הפלסטינית, נדרשת לרענון שורות ולהנהגה אמיצה שתתאים את עצמה לזמננו אנו. אנו זקוקים לפנים חדשות שלא מפחדות לקחת בחשבון את הנשים כגורם משפיע, להנהגה שמעניקה קול גם לצעירים, ושלא חוששת לפעול לשם חיזוק הזהות וחשיבות הבנת ההיסטוריה והנרטיב הפלסטיני. יתקיימו שני תנאים אלה – הדרך לעתיד טוב יותר תהיה קצרה משחשבנו. ואם דרך זו תתחיל שוב בשפן, או אז לא אמתח ביקורת עליה, אדרבא, אדבר רק בשבחה.

> קמפיין השנאה והפחד של הגנרלים בדימוס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf