newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

קנאי פתרון שתי המדינות משיחיים לא פחות מהמתנחלים

על רקע הסיפוח הזוחל ופירוק ריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים בגדה לכדי מובלעות מוחלשות, הבחירה בפועל נעה לכיוון שבין מדינה אחת עם משטר הפרדה גזעי לבין מדינה יהודית ערבית משותפת. הגיעה העת לחשוב על פתרונות יצירתיים השוברים את הדיכוטומיה הקיימת

מאת:

הר כביר שבלב השומרון מוכר לרוב תושבי האזור כג'בל בילאל. הנוף עוצר הנשימה מהווה כר פורה לניתוח גיאו-פוליטי של הגדה המערבית. אבל הניתוח תלוי בכיוון אליו מביטים ובתפיסת עולמו של המשקיף: ממערב אפשר לראות את לב ליבה של המדינה הפלסטינית העתידית: שכם, העיר השלישית בגודלה בגדה (389 אלף תושבים בעיר ובסביבותיה); מדרום מזרח רכס הגדעונים בו חיות שתי האוכלוסיות זו לצד זו במה שמירון בנבנישתי הגדיר כבר בשנות השמונים כמצב בלתי הפיך של מדינה דו-לאומית: עוורתא לצד איתמר, מאחזים ומצפים; ומצפון מרחב פלסטיני שפונה מנוכחות ישראלית.

המרחבים הפתוחים הנפרשים לפנינו מצפון עד לאופק כוללים שלושה מחוזות מנהליים פלסטיניים: טובאס במזרח, ג'נין במרכז  וטולכרם במערב. במחוזות אלו חיים קרוב ל-600 אלף פלסטינים. ב-2005, במסגרת תכנית ההתנתקות, פינתה המדינה מצפון השומרון ארבע התנחלויות (גנים, כדים, חומש ושא נור) בהן חיו כ-680 ישראלים. כתוצאה מפינוי זה אנו מביטים כעת אל הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני הגדול ביותר בגדה המערבית. מולנו למעשה הדוגמה הטובה ביותר של המדינה פלסטינית בגדה המערבית.

במרכז התמונה הר כביר. משמאל לימין: השיפולים המזרחיים של הר עיבל, בקעת נחל תרצה, הפיסגה המרכזית הריקה היא ציון שיח בילאל, מימין לה הישוב אלון מורה וישיבת ברכת יוסף (מזרחה בהמשך הרכס נמצאת חוות סקאלי. בקדמת התמונה, במישור סהל מח'נה (עמק המכמתת) ממזרח לשכם מחנות הפליטים עסכר ובלאטה. בינם לבין העיר נמצא קבר יוסף. (מתוך ויקיפדיה, GFDL 1.2)

כמו שהצפון מנוגד לדרום, כך גם מפעל חייו של שאול אריאלי מנוגד לתזת אי ההפיכות של בנבנישתי. הוא מבקש לשכנע שאפשר להפרד מהפלסטינים ולקבוע גבול בינינו לבינם – שתי מדינות לשני עמים על בסיס של הפרדה. בעל רקע ביטחוני, ניסיון מעשי וידע רב, אריאלי הוא ככל הנראה האנליסט החשוב ביותר כיום של פתרון שתי המדינות המבוסס על אסכולת ההפרדה. אריאלי פועל "לשרש את הדיכוי התודעתי של הימין בדבר 'מציאות דו-לאומית' השוררת בין הים לבין הנהר, גזירת גורל כביכול שנכפתה על עמי הארץ, שעמה יש להסכין באמצעות המשך כיבוש השטחים והשליטה על הפלסטינים".

אריאלי חוזר כמנטרה על נוסחה לפינוי כמה שפחות מתנחלים באופן שיאפשר רצף טריטוריאלי בר קיימא למדינה פלסטינית. לדבריו "הדומיננטיות היהודית מתרכזת בלא יותר מ-4% משטח הגדה בעוד שבשאר השטח ישנה דומיננטיות ערבית בכל ממד – דמוגרפי, מרחבי, חקלאי, שימוש בכבישים ועוד".

לרגל שנת החמישים לכיבוש הוציא אריאלי חוברת המסכמת את גישתו כלפי מפעל ההתנלויות תחת הכותרת: "משיחיות על סלע המציאות – מפעל ההתנחלות ביהודה ושומרון: חזון או אשליה, 1967-2017". בחלק הראשון סוקר אריאלי את התכניות העיקריות שהוכנו בישראל בנוגע ליישוב יהודים בגדה המערבית, אותן הוא מכתיר ככישלון. בחלק השני של החוברת, והחשוב יותר לעניינינו, מציג אריאלי בפני הקורא את תמונת המצב של ההתיישבות הישראלית בגדה המערבית נכון ל-2016, כשהוא סוקר את מרכיבי האוכלוסייה, השטח הבנוי, מערכת הכבישים, ומאפייני  תעסוקת הישראלים החיים בגדה.

התזה שעולה מן החוברת, בניגוד לדעה הרווחת כיום בישראל, היא כי מפעל ההתנחלויות בגדה המערבית כשל כשלון נחרץ. האוכלוסיה היהודית, קובע אריאלי, "אינה נהנית מכל דומיננטיות מרחבית או דמוגרפית" בשום מקום ביהודה ושומרון (עמ' 53). יתרה מזאת קובע אריאלי כי "בעשרים השנים האחרונות אנו עדים לתהליכי דעיכה של מפעל ההתנחלות: ירידה בגידול, ירידה בבנייה, ירידה בהגירה והתבססות על שתי הערים החרדיות שאינן חולקות את אותה אידאולוגיה של הזרם הלאומני והמשיחי".

ואולי מרוב עצים כבר לא רואים את היער?

כהרגלו אריאלי מעגן את טענותיו בשלל נתונים, מספרים, גרפים ומפות. אולם האם ההתמקדות בפרטים ובנתונים לא פוגמת ביכולתנו להביט נכוחה בתמונה הגדולה יותר? והרי הוא מודה שכמות המתנחלים בכל זאת ניכרת, שאין להתעלם מהמציאות שנוצרה, בעיקר סביב ירושלים – והרי בלי ירושלים המזרחית לא תיתכן מדינה פלסטינית בת קיימא.

אריאלי נתלה בירידה בהגירה להתנחלויות, אולם מירושלים ישנה הגירה שלילית ארוכת שנים וכך גם מהגליל ומהנגב למרכז. האם זה אומר שהציבור הישראלי מוכן לוותר על ירושלים או על הגליל? למרות הגראפים והתרשימים, במציאות חל גידול עקבי ומתמשך של מספר היהודים מעבר לקו הירוק. אכן חלק גדול ממנו בערים החרדיות, אבל את הסטטיסטיקה יש לבחון מול המספרים הכלליים ולא רק באחוזי הגידול.

שאול אריאלי בסיור לחומה (צילום באדיבות שאול אריאלי)

מייחס משקל פחות לעוצמתו האידיאולוגית ובכלל לכוחם של רעיונות לעצב את המציאות. שאול אריאלי בסיור לחומה (צילום באדיבות שאול אריאלי)

מבחינה מושגית רבים היום בישראל לא רואים את הגדה המערבית כאזור נפרד בו המתנחלים הם חלשים. עבורם הגדה, באזוריה היהודים, היא "יהודה ושומרון", וההתנחלויות היהודיות כולן הן חלק בלתי נפרד, אפילו מוביל, של מדינת ישראל. מבט כזה הופך את משוואת הכוח על פיה, שכן מאחורי הישובים עומדת מדינה חזקה ואתנוקרטית.

בעוד שאריאלי מדגיש את החולשה הגיאוגרפית האינהרנטית של מפעל ההתנחלות ואף מגבה אותה בנתונים, נראה שהוא מייחס משקל פחות לעוצמתו האידיאולוגית ובכלל לכוחם של רעיונות לעצב את המציאות. לאור זאת ניתן לתהות כיצד ניתוח כה מדוקדק מתעלם מהמפה הפוליטית – והרי דווקא שם נמצא החסם העיקרי לכל הסדר, מהנירמול של ההתנחלויות ומהעובדה שמפלגת השלטון החליטה פה אחד לספח את הגדה? בעקבות מהלכיו של הנשיא האמריקאי הנוכחי אפילו אבו מאזן כבר מהרהר בקול רם, למשל מעל במת הנואמים של העצרת הכללית באו"ם בספטמבר שנה שעברה, כי "אם פתרון שתי המדינות יקרוס – נדרוש זכויות מלאות לכל תושבי פלסטין ההיסטורית".

לבסוף, נקודת המוצא לדיון כולו היא יהודית-ביטחונית בלבד; "הרציונאלית" הביטחוניסטית מול "המשיחיות" של המתנחלים. אבל האם רציונליות אתנו-צנטרית ובטחוניסטית שכזו אינה בעצמה משיחית במובן מסוים? על פי ההגיון הזה הגבול המפותל, חומות ההפרדה, גושים ההתנחלויות וכו', באים כולם לבצר את המדינה היהודית ולא לשרת את הזכויות של שני העמים מתוך חתירה אמיתית לפיוס. לכן מבחינת לא מעט יהודים, אולי רובם, הגישה כולה מתייתרת (הרי אם אנחנו בעד היהודים ממילא אז מדוע לעקור יהודים מביתם?). מיותר לציין שמבחינת הפלסטינים, גישת ההפרדה, העקירה, וביטול זכות השיבה, בעייתיים לא פחות מהסיפוח המתקדם.

מפגין מטפס על החומה, בלעין, 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

נקודת המוצא לדיון כולו היא יהודית-ביטחונית בלבד; "הרציונאלית" הביטחוניסטית מול "המשיחיות" של המתנחלים. מפגין מטפס על החומה, בלעין, 2014 (אורן זיו / אקטיבסטילס)

יש דרך שלישית

למרות המאמצים הכבירים שהושקעו בפתרון הזה, כ-25 שנה אחרי הסכם אוסלו, נראה שאנחנו רחוקים יותר מתמיד מיישום פתרון שתי המדינות על בסיס הפרדה. נראה שהיעדר הרצון הפוליטי – החסם העיקרי להתקדמות מדינית, יושב על הזיקות העמוקות של ישראלים ופלסטינים אל הארץ כולה, אל הנרטיב הלאומי הלא ממומש ואל זכות השיבה מחד גיסא, ומאידך גיסא אל הפחד מכך שאבדן הזיקה מחלקי הארץ ההיסטוריים ישמוט את הקרקע מהצידוק הציוני כולו. ברמה הפרקטית מודה גם אריאלי שגבול עתידי המבוסס על הפרדה, ואשר יכלול את גושי ההתנחלויות, יהיה גבול מפותל, מורכב לתחזוקה וקשה להגנה.

לאור כל זאת ועל רקע מדיניות הממשלה המיישמת בפועל סיפוח זוחל ופירוק עקבי ומתמשך של ריכוזי האוכלוסיה הפלסטינים בשטחי הגדה לכדי מובלעות מוחלשות ונפרדות, ולאור הכשלון המתמשך של אופצית ההפרדה המתבססת לעיתים על רטוריקה גזענית ולאומנית, גם הבחירה להמשיך ולתמוך ברעיון שתי המדינות וההפרדה הנוקשה בין יהודים לפלסטינים היא לא פחות ממשיחית.

בעוד שהשיח הנוכחי מייצר דיכוטומיה מזויפת בין שתי אופציות אשר לא מתממשות במציאות, בפועל השטחים הפלסטיניים מבותרים על ידי ישראל למובלעות מפוצלות ונפרדות. אפשר לקרוא לזה הבנט-טוסטנים. הבחירה בפועל נעה לכיוון שבין מדינה אחת המתקיים בה משטר הפרדה גזעי (חזון הימין המתקיים בפועל), לבין מדינה יהודית ערבית משותפת (על פי חזון השמאל הרדיקלי). לפיכך, יתכן מאוד שהגיעה העת לחשוב על פתרונות יצירתיים השוברים את הדיכוטומיה הקיימת.

ערן צדקיהו הוא חוקר בפורום לחשיבה אזורית, דוקטורנט ומדריך גיאופוליטי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf