newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: האם זאת בכלל ארץ הקודש, והאם זה משנה?

אין שום דבר באמת מרשים לראות בארץ. כל דבר שתיירים באים לראות כאן הוא עקבות, שרידים של מה שהיה, שכדי ליהנות מהם צריך הרבה מאוד דמיון. וזה דווקא בכלל לא דבר רע. פרק שלושה עשר ואחרון בסדרה

מאת:

למרגלות הרי ווסאץ' שבמדינת יוטה, בנקודת תצפית טובה מעל עמק ימת המלח הגדולה, ישנו פארק ששמו יוצא דופן. הוא נקרא "פארק המורשת של זה המקום" ובו נמצא "המונומנט של זה המקום". באופן אירוני, זהו לא המקום כלל וכלל, ואמנם דמויות הברונזה שבפסגת ההר מביטות בכיוון אחר. ה"מקום" הוא העמק שלמטה, שאותו זיהה בריגהם יאנג, "משה רבנו" של המורמונים, כארץ המובטחת. כשהגיע לכאן לאחר כמה עשורים של נוודות, עצר יאנג עצר את הקרוואן של מאמיניו והצביע על היעד שאותו הבטיח האל עבור העם הנבחר החדש שלו.

העיר שנבנתה בעמק נקראה בתחילה "ציון". בתור מי שנולד בציון המקורית, הרעיון שיוטה היא "המקום" נראה לי מופרך, אבל האם ירושלים היא "המקום" האמיתי? האם ארץ הקודש שלי היא באמת המקום שעליו מדבר התנ"ך?

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ

מה

לפני כמה חודשים ביקרתי באורפה, עיר עתיקה בדרום מזרח תורכיה, שבה על פי המסורת נולד אברהם אבינו. אורפה, היושבת סמוך לנהר פרת ועל נתיב מרכזי של דרך המשי, היא צומת של מיתוסים ומסורות.

חזרתי לארץ ואל שגרת העבודה, ומצאתי את עצמי יושב שוב באוטובוס תיירים בדרכנו דרומה מירושלים לחברון. סיפרתי להם שהדרך בה נסענו ידועה בשמה המקראי, "דרך אפרתה", ושאינני יודע מדוע היא קרויה כך. "אפרתה" פירושו כמובן "אל אפרת". כיום אכן יושבת על דרך זו העיירה אפרת, אלא שהיא התנחלות חדשה ששמה ניתן לה בגלל שם הדרך, ולא להיפך.

ואז הבנתי: אפרת. כך הגו אנשים שחיו לאורך נהר הפרת את שם הנהר וכך הם הוגים אותו עד היום. האם ייתכן שדרך אפרתה העתיקה הייתה הדרך אל נהר הפרת, כלומר דרך המשי שעברה דרך אורפה, אותה צומת חשובה של ציוויליזציות עתיקות, ושחיברה את מסופוטמיה עם אגן הים התיכון? האם ייתכן שסיפורי יצחק, רבקה, רחל ויעקב המסופרים בספר בראשית בעצם סופרו לראשונה שם? האם יתכן שנדדו לאזור זה מאוחר יותר מטעמים פוליטיים כדי לתמוך בתביעה פוליטית על ארץ כנען, תביעה שתהפוך את כנען ל'ארץ האבות'? האם יתכן כי בסופו של דבר, בעצם, זהו כלל לא המקום?

מהו המקום הנכון?

מסעם של המבקרים לרגע בארץ הקודש הוא במידה רבה מסע של נגיעות. עולי רגל נוגעים באבני הכותל, באבן המשיחה בכניסת הקבר ובשטיחים במסגד אל-אקצא. תיירים שסקרנות פוליטית מביאה אותם לכאן נוגעים במכשול ההפרדה או שהם נוטעים עצים כסמל לצדק ואחווה בין העמים.

ניתן להטיל ספק כמעט בכל דבר שאנו נוגעים בו. קחו למשל את אבן המשיחה, שעליה, על פי המסורת, הונח גופו של ישו אחרי צליבתו. לעולם לא נדע בביטחון האם מקום הצליבה וקברו של ישו היו אמנם בכנסיית הקבר. הלנה, אימו של הקיסר הרומי קונסטנטינוס, זיהתה את האזור כאתר הצליבה במאה הרביעית. אלא שהיא לא היתה ארכיאולוגית. היא היתה אימו של קיסר שזה עתה המיר את דתה של האימפריה שלו לנצרות, אישה שכוח אמונתה הנחה אותה, כמו גם מידע ששמעה מנוצרים מקומיים.

כך שיתכן שגבעת הגולגותא אותה זיהתה היא הגבעה הנכונה, אבל גם יתכן שלא. מה שבטוח הוא שאבן המשיחה עצמה, זו שנאמר כי עליה נעטף ישו בתכריכים, בוודאות איננה האבן הנכונה. אבן אחרת, קדומה יותר, נופצה לרסיסים כשהח'ליף הפאטמי השישי, אל-חאכם באמר אללה, הרס את הבזיליקה המקורית מהמאה הרביעית. אבן שיש אחרת הובאה לכאן במאה ה-18. עולי רגל כורעים כדי לגעת בשיש, הם שופכים מים קדושים על האבן וסופגים אותם במטפחותיהם. כך הם לוקחים איתם את רוחו של ישו שהשתמרה באבן – האבן הלא נכונה.

העניין הוא שהרוח כן נמצאת שם. זה לגמרי חסר חשיבות האם זוהי האבן האותנטית או לא, או האם מיקום הכנסייה מדויק לחלוטין. באלפיים השנים האחרונות מהווה הכנסייה הזאת את ירושלים עבור העולם הנוצרי. היא רוויה ברוחם של אינספור עולי רגל. אלו מהם שסופגים מים קדושים במטפחת מהאבן חוזרים הביתה עם משהו. אני משוכנע בזה.

כל הדברים האלו שבהם אנחנו נוגעים הם ייצוגים, או "עקבות", אם להשתמש במושג שהציע ז'אק דרידה (אני יודע שהבטחתי להימנע מנפנוף בשמות גדולים, אבל אי אפשר להשתמש במושג דה קונסטרוקציה מאה פעמים בסדרת כתבות ולא לתת לדרידה קרדיט אפילו פעם אחת). הם אינם דברים בזכות עצמם. מכשול ההפרדה איננו הכיבוש עצמו, העץ ביד ושם איננו המוסריות שבהצלת חיי אדם.

התיירות בישראל/פלסטין היא תיירות של "עקבות". כשאנחנו מביטים במגדל אייפל או במפלים של היוסימיטי, זהו מגדל אמיתי ואלו הם מפלים אמיתיים. גודלם המרשים ויופיים הרב של שני המונומנטים הם שיוצרים את הרושם הכביר הזה עלינו. ואילו כאן, בשטח הקטן התחום בין הירדן לים, שום דבר איננו מרשים בפני עצמו. מה שהמבקרים מחפשים אחריו הוא קשר לקדושה, לסיפור עתיק או לסיפור שנכתב ממש עכשיו. כל דבר בו אנו נוגעים הוא רק נקודת התייחסות.

לבקר את ארץ הקודש דומה לקריאת שירה. אני לא צריך להחזיק בידי את ליבה של אמלי דיקנסון כדי לתקשר איתה. די לקרוא את מילותיה. ביקור בארץ הזו דומה לקריאת שירה בפעם הראשונה בשפת המקור, לא בתרגום. כשהם כאן, רואים התיירים את האנשים שחיים כאן, את הקהילות השונות, ורואים כיצד הם באמת חיים. הם נתקעים בשבת בלי תחבורה ציבורית, מבינים כמה באמת חם כאן בקיץ ושאין כאן כל כך הרבה בייגלס כמו שנוטים להאמין כשמדמיינים את ישראל מתוך ארה"ב יהודית. תייר קשוב מגלה היסטוריה שאי אפשר לראותה מרחוק: ארץ כנען הקדומה, ביזנטיון, הממלוכים… כשהוא או היא יפטפטו עם זר בבר או ברכבת, הם יתוודעו לנרטיבים חדשים: יהודיה מזרחית, פלסטיני מרקסיסטי, מתנחלת פרוגרסיבית…

ביקור בחבל הארץ הזה חייב להיות חוויה פילוסופית, ובאופן בלתי נמנע – זה מה שתמיד יהיה. השאלה האם זהו "המקום" או לא רלוונטית כמו השאלה האם הספר של דיקינסון הוא מהדורה ראשונה או שלא. מהדורות ראשונות הן נחמדות, אבל לא זו הנקודה. מה שחשוב באמת הוא מה שבו אנו לא יכולים לגעת – השירה, אם תרצו – ושירה היא מה שאפשר למצוא פה, בשפע.

***

הפוסט פורסם במקור בגרסה אנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי נור בר-און.

> ללכת את פלסטין: סדרת מסעות רגליים עם מדריך טיולים מרמאללה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf