הולך בתלם: הגנים הבהאים, רחוב הבננה והאחר האולטימטיבי
בלב חיפה יושבים בני דת שאומרים שאסור לאף אחד להצטרף אליה, לדבר עם מאמיניה או אפילו לכתוב עליה. לא דבר אופייני במזרח התיכון, ומצד שני - דבר הגיוני למדי. פרק שלישי במסע
לא מזמן חברתי הטובה אסנת טיילה על הכרמל והייתה לה שם חוויה מיוחדת מאוד. היא ביקרה בגנים הבהאים: גן מרהיב שנראה כעמוד ירק המתנשא מעל נמל חיפה, שבראשו, כמו כתר, יושב מוזליאום שכיפתו זהובה.
קבוצת המטיילים ירדה מהטרסות הגבוהות של הגן לעבר "מקדש הבאב", מקום מנוחתו של הנביא המרכזי של הדת הבהאית. יש בגן 19 טראסות בסך הכל, שמסמלות את שלבי האמונה כפי שתיאר אותן הנביא, ויוצרות גם מסלול מתאים לטיול מודרך. בטרסה הגבוהה ביותר, עם תצפית נהדרת על מפרץ חיפה, שומעים המבקרים מבוא קצר, כמה צעדים למטה משם הם מקבלים הסבר על הגן ועל הדת הבהאית ובטרסות הנמוכות נותר זמן לשאלות ותשובות.
אסנת שאלה: "אם הייתי רוצה להפוך לבהאית, איך עושים את זה?"
כולם השתתקו במבוכה. הסיור היה בעברית, ויהודים כידוע רגישים מאוד למיסיונריות דתית. גם מדינת ישראל מגיבה בחומרה על מיסיונריות, ולכן כל הדתות, פרט ליהדות, מקפידות מאוד שלא להציע לציבור את נתיבן אל האור. כמה אנשים בקבוצה חשבו שאסנת "הושתלה" שם כדי לשאול את השאלה הזו. המדריכה הבהירה מיד שזה לא המקרה. "הדת הבהאית לא מקבלת מומרים ישראלים", היא אמרה, "כדי שלא להתערב במרקם היחסים המורכב ממילא של הארץ הזאת".
תשובה הוגנת, האמת. למיטב ידיעתי אסנת לא באמת מעוניינת להמיר את דתה לדת הבאהית (ברשימה היפה הזו היא מספרת על התחבטויות הזהות שלה כמי שגדלה בישראל להורים מהגרים רוסים), אלא שהיא בהחלט כן אישה סקרנית. לכן, במורד עוד כמה טראסות, ברחבה המרכזית הסובבת את המקדש, היא העלתה שאלה אפילו יותר פרובוקטיבית: "יש הרבה סיפורים על דברים שהוחבאו בתוך ההר. יש האומרים שהם מחביאים בתוכו משגרי טילים. מה לדעתך המקור לסיפורים האלו?"
היה קל יותר לענות על השאלה הזו אם באמת לא היו מוחבאים דברים בתוך ההר. אבל תוכנית טלוויזיה ששודרה לפני כעשור הראתה שההר תחת הגנים הוא בחלקו הגדול חלול. המפיקים חשפו עדויות לקיומו של אודיטוריום גדול ומשהו שנראה כמו סופרמרקט ענקי.
"זה מקלט", הסבירה המדריכה, "לאנשים יש דמיון פורה". היא סיפרה ששמעה הרבה תיאוריות קונספירציה ושיש אנשים שמאמינים שהבהאים מחזיקים דינוזאורים חיים במערות תת קרקעיות.
> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש
הגנים הבהאים, חיפה (Josh Evnin CC BY-SA 2.0)
מרכיב המסתורין
ברכבת, בדרך לחיפה, אני מהרהר באנקדוטה הזאת. יצאתי לטייל באתרי תיירות בארץ כדי לבחון את הסימבוליות שלהם, והאנקדוטה הזאת יכולה לעזור לי לפצח את התחנה השנייה במסע שלי.
במבט ראשון הגנים הבהאים בחיפה הם קודם כל ובעיקר גנים יפיפיים, עוצרי נשימה ממש. אבל יש בהם הרבה יותר מזה. הם מייצגים גם מקרה מבחן מצוין לבדיקת "האחר" במסגרת הישראלית-פלסטינית. הגנים הם כמעין מבצר של האחר האולטימטיבי, מבצר שכופה עלינו בחינה של הזהויות שלנו.
הבהאים הם מזרח תיכוניים אבל הם לא פלסטינים והם לא ערבים. מקורה של הדת באיראן והאסתטיקה של הגנים בחיפה, כמו גם זו של הגנים הבהאים בעכו, מהדהדת את האהבה לסימטריה האופיינית לגנים פרסיים. הבהאים הם מערביים אבל הם לא יהודים-אשכנזים, והביקור בגנים איננו חלק מתרבות הצריכה הגלובלית. כשאנו פוגשים מי מהמאמינים, הוא או היא בדרך כלל אמריקנים. הגנים בחיפה, שכוללים גם ספרייה ואולם הרצאות, מזכירים במידה רבה את מקדש המורמונים בסולט לייק סיטי או את כנסיית ישו המדען בבוסטון.
אבל מתי בכלל יוצא לנו לפגוש מאמינים בהאים? זקני הדת הבהאית אוסרים על המאמינים מגורים בארץ הקודש כדי למנוע מהם מלהתערב במלחמות הדתות כאן. המדריכים העובדים בגן אינם בהאיים בדרך כלל, אבל המאבטחים דווקא כן. השיחה היחידה שקיימתי אי פעם עם בהאי הייתה בחו"ל. רק בחו"ל הייתה לי ההזדמנות ללמוד על הסובלנות של הדת הבהאית כלפי דתות אחרות (פרט לאתיאיזם), על ההיסטוריה המיוחדת שלה, על מצוקת המאמינים תחת המשטר האסלאמי באיראן ועוד.
מי שנעדר מהמרחב יכול להיתפס רק כתעלומה, ועל כן כל ביקור בגנים, מעין שגרירות של מדינה לא קיימת, הוא ניסיון להסיר משהו ממעטה המסתורין שאופף את הבהאים. הרכבת מגיעה לתחנת בת גלים ואני עולה באוטובוס אל הגנים, מקווה להגיע בזמן לסיור באנגלית שנערך בשעת הצהריים, ושיהיה האחרון ליום זה. למזלי הרע הסטטוס החדש שלי כתייר מתנקם בי ואני מגלה שעליתי על האוטובוס הלא נכון.
אני מתקשר לרותי, בת הזוג שלי, כדי להתלונן. "אם תאחר רק בחמש דקות הם בטח יתנו לך להצטרף", היא אומרת.
"את חושבת? נראה לי שהם טיפוסים נוקשים".
"מי יודע. זו ישראל, הם בכל מקרה לא יתחילו בזמן".
כן. ה"אחרים" האלה שבקרבנו הם כל כך זרים עד שאפילו תחושת הזמן שלהם היא תעלומה עבורנו.
בסופו של דבר הגעתי באיחור של עשרים דקות. מעבר לשער נעול עומדת עובדת מצוות הגן, פלסטינית ישראלית. אני שואל אם אוכל להצטרף לסיור באמצעו ומוסיף שאני כותב סדרת מאמרים על אתרי תיירות בארץ הקודש.
"לא. לא תוכל להצטרף לסיור באיחור", היא אומרת, "וגם לא תוכל לכתוב דבר על הבהאים בלי רשותם".
"את יודעת", אני משיב לה בחיוך, "מקובל שכל עוד אין חשש לדיבה עיתונאי יכול לכתוב על כל קבוצה או ארגון".
"לא על הבהאים", היא אומרת בהחלטיות.
נו טוב. הלכתי. בטראסה העליונה ובמקדש הבאב אפשר לבקר גם ללא מדריך. אני מצלם קצת ואז יורד למטה אל המקדש ומגלה שהגישה אליו חסומה. שעות הפתיחה של הגנים קצרות אפילו יותר מאלו של משרד ממשלתי. אני עומד שם ומהרהר באפשרות כי הבהאים עמלים באופן מודע על שימור המסתורין שלהם באמצעות מדיניות ביקורים נוקשה, ושאולי בחלק זה של העולם להיות מסתורי זה לא רעיון כל כך רע מלכתחילה.
> הולך בתלם: הכותל המערבי בתפקידו כרחבת מצעדים צבאית
נוף מהגנים הבהאים, חיפה
איך נולד רחוב בננה?
באתי בשביל טיול ואין טיול. מאכזב. אני עומד שם קצת, נהנה מיופיים יוצא הדופן של הגנים, מתרשם בעיקר מפסלי הנשרים העצומים המביטים אל גרמי המדרגות שלמרגלותיהם. עצמות הבאב הובאו לכאן ב-1909, באותה שנה בה יוסד הקיבוץ הראשון. עברו בערך עשר שנים עד שהציונות אימצה את האסתטיקה המודרניסטית, המאפיינת את חיפה עד היום.
יש משהו מוזר בזה שממרחק המראה המהודר של הגנים הבהאים משתלב בהרמוניה בעיר הפועלים, שבתיה בנויים בצורה מרובעת כקופסה. רק מבט קרוב מבהיר עד כמה סותרים היו העקרונות שעיצבו כל אחד מהם. אני מביט אל הנמל ואל השכונות שלרגלי הכרמל ונזכר במקרה אחד שבו חלה ביניהם התנגשות.
זה קרה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, כשהוחלט על שיפוץ "המושבה הגרמנית", שכונת בתי אבן יפיפייה שבנו הטמפלרים, תנועה נוצרית שיישבה פינות רבות של פלשתינה-א"י במאות ה-19 וה-20. כשאנשי הממסד הבהאי שמעו על הכוונה לשפץ את אזור המושבה הם פנו לרשויות בבקשה חריגה.
מסתבר שהרחוב הראשי שעובר בין בתי המושבה הגרמנית נראה כמעט במדויק כמו אצבע שיוצאת ממקדש הבאב החיפאי ומצביעה לעבר המקדש של בהא-אללה, הדמות המרכזית של הדת, שקבור בעכו, מעברו השני של המפרץ. אם רק יזיזו את הרחוב במעט, רק כעשר מעלות בכיוון מזרח, יצביע הרחוב באופן סימבולי מקברו של הנביא לקברו של המשיח.
מצטערים, אמרו בעיריית חיפה, אנחנו לא עומדים להזיז רחוב שהוא חלק מרשת מתוכננת, שעוברת בין מבנים היסטוריים. למען האמת, אנחנו לא מזיזים רחובות ממקום למקום בכלל.
לשמחתי הזדמן לי בעבר לראיין את חברת מועצת העיר חיפה בעניין זה, עבור ספרי "ארץ פלאות", בו חקרתי סיפורים משונים וכל מיני מוזרויות בישראל. היא סיפרה שבכל שנותיה במועצה היא לא נתקלה במשא ומתן קשה כל כך. הבהאים רצו את הרחוב כך ולא אחרת, ולא הסכימו לקבל תשובה שלילית.
הפשרה שהושגה בסופו של דבר הייתה אבסורדית, גאונית או שתיהן גם יחד. הרחוב שובץ בשורה ארוכה של כיכרות. הוחלט שכל כיכר תוסב באופן מזערי, כמעט בלתי נראה לעין, בכיוון מזרח. הנטייה הסופית של כל הכיכרות ביחד תיצור תזוזה של פחות ממעלה אחת, אבל אם הקשת החדשה הייתה נמשכת על פני מפרץ היא הייתה משיקה למקום מנוחתו של בהא-אללה.
תגידו מה שתגידו על הארץ הזו, אבל יש בה קשת אחת, שראשיתה בהר, והיא יוצרת רחוב בצורת בננה, ובתוך ההר חיים דינוזאורים, ועליו יושבים הגנים היפים ביותר ממערב לאיספהאן, ויש בה – בארץ הזאת – כל כך הרבה מסירות דתית, וגם כל כך הרבה פוטנציאל לאי-הבנות שונות ומשונות.
הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
