הולך בתלם: לפקוח עין פנורמית מפסגת מצדה

שמעו סיפור על מצדה.

לפני כמה שנים החליטה האופרה הישראלית היושבת בתל אביב לקיים מופע אופרה במצדה. המחשבה היתה להשתמש בהר (ובארמון שבפסגתו) כבתפאורה דרמטית. האופרה הישראלית עשתה זאת בעקבת בתי אופרה ברחבי העולם שהעלו מופעים תחת כיפת השמיים תוך שימוש במונומנטים היסטוריים וטבעיים. כמובן שמזג האוויר באזור ים המלח קשה ונכון גם שהמדבר מסביב איננו נוח, אבל האופרה הישראלית היתה מחויבת ונחושה להיות "בית האופרה הראשון בעולם שסלל דרך חדשה", במילותיה של מנהלת האופרה חנה מוניץ. וכך יצאה האופרה הישראלית אל ארץ הפרא.

החברה להגנת הטבע הציבה מגבלה. את הבמה יש להציב במרחק שלא יפחת מקילומטר וחצי מהמצדה כדי שלא יגרם נזק למאפיינים הגיאולוגיים הנדירים של תוואי ההר. אבל ממרחק התפאורה המלכותית נראית מעט פחות מלכותית. כנראה שבהפקה חשו צורך לפצות על כך, כי מתחם המופע היה מלכותי בהחלט. בתמיכתו של בנק דיסקונט, נותן החסות העיקרי למופע, הקימה ההפקה מתחם קבלה ענקי, וכך, בהגיעם, מצאו עצמם הצופים בפסטיבל של בנק דיסקונט, שדמה מאוד לחתונה ישראלית הנערכת בגן אירועים כולל הבופה, המוסיקה וקידומי המכירות.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ

האופרה הראשונה שהועלתה במצדה היתה, כמובן, אאידה. השניה היתה נבוקו. אלו הן שתי האופרות היחידות ברפרטואר הקנוני שסיפור העלילה שלהן נערך במדבר. אבל גם סביליה היא מקום חם, כך שבשנה השלישית עלתה במצדה הפקה של כרמן. בשנה שאחר כך ההפקה התעלמה ממדבריות ומאקלימים חמים ובחרה פשוט ב'לה טריוויטה'.

הייתי אז מבקר תיאטרון וכתבתי ביקורות על כל אחת מההפקות הללו. כבר בנבוקו נמאס לי, בעיקר אחרי נסיעה של שלוש שעות באוטובוס עמוס פרסומות של בנק דיסקונט, כולל פרסומת הבנק שהוקרנה כל העת על מסך הטלוויזיה. הבנתי שלפחות מבחינה אומנותית, לא צפוי הלילה משהו מעניין באמת. אבל מבחינה תרבותית – נקודת המפגש שבין כסף ואופרה לסמל לאומי-היסטורי שחי בדמיונם של ישראלים רבים, כל זה מתרחש במקום הנמוך בעולם – מבחינה זו חשבתי שזהו אירוע מעניין מאוד.

ולכן החלטתי לא לכתוב על המופע אלא על ההפקה כולה. חשבתי שבמקום לשבת על הספסלים שיועדו לקהל ולחשוב על מצדה כעל אביזר במה, יהיה מעניין יותר לטפס על המצדה בלילה ולכתוב על הנוף הנראה מפסגתה. וכך עשיתי. ברגע מסוים, זרקור שהאיר את ההר נדלק ממש מתחתי כך שהצל שהטלתי על ההר נראה לקהל. קפצתי והתחבאתי מאחורי סלע. נדמה לי שאיש לא הבחין בי. אחרי המופע חזרתי לתל אביב, הגעתי ממש לפנות בוקר. הלכתי לישון ואז העיר אותי טלפון מהעורך הזועם שלי.

 "זה לא מה שביקשתי", הוא אמר.

 "זה מה שאני ראיתי".

 "כדאי שתדע שאנחנו מחפשים מבקר שיחליף אותך".

הפצרתי בו שיבדוק כמה מצליחה הרשימה ברשת. השעה היתה תשע בבוקר, הרשימה פורסמה לפני פחות משעתיים והיו לה כבר מעל 13,000 כניסות. במושגי הרשת העברית זה טירוף ממש, בעיקר אם זוכרים שזו ביקורת על אופרה. בכל זאת, מעט אחר כך נמצא איזה תירוץ כדי לפטר אותי.

> הולך בתלם: תיקון עולם בסמטאות צפת, עיר הולכת ומתכווצת

האם אמנם היו כל האנשים על ההר מתים?

ישנה דרך אחת, מסוימת מאוד, "לקרוא" את מצדה, והיא מאותגרת לעיתים רחוקות בלבד. אבל בספרות הארכיאולוגית מתקיים דיון סוער על המצדה. אין כלל ויכוח באשר לכך שלהורדוס היה שם ארמון ושהארמון שימש מבצר עבור קבוצת מורדים בזמן המרד היהודי הגדול. אין גם ספק שהרומאים צרו על ההר וגם על כך שהם הצליחו לפרוץ את המבצר בכך שבנו פלטפורמה רחבה עליה הדהירו אייל נוגח. השאלה היא האם כל האנשים שבפנים היו מתים, או שלא. לסיפור ההתאבדות ההמונית במצדה יש מקור אחד בלבד: ההיסטוריון יוספוס פלביוס, ויתכן שהיו לו סיבות משלו לספר את הסיפור בגרסה הזו.

יוספוס היה מורד וגם הוא יזם פעם התאבדות המונית. הוא יזם התאבדות במבצר אחר: יודפת שבגליל. יוספוס תיחמן את ההמונים ביודפת כך שהוא יהיה האחרון שיישאר בחיים. ואז הוא לא הצליח להרוג את עצמו. הוא הסגיר עצמו לידי הרומאים, התחנף היטב לשר החמישים הרומאי עד שלבסוף הצליח לשחרר את עצמו. זה לא סיפור נעים במיוחד וודאי לא כזה שמאיר את יוספוס באור מחמיא. דרך טובה להסיט ממקרה זה את תשומת הלב היא לשנות את מיקומו אל המצדה ולספרו כסיפור גבורה הירואי. כדאי לזכור שלא נמצאו שרידים אנושיים על המצדה וישנן גם עדויות נוספות שלא עולות בקנה אחד עם עדותו מיד שנייה של יוספוס.

ואם הזכרנו את יודפת, הרי שמקרה ההתאבדות ביודפת יכול בהחלט לתמוך בסיפור ההתאבדות במצדה. הוא מלמד אותנו שדברים כאלו בהחלט התרחשו בימים המופרעים ההם. כך או אחרת, אתר המצדה מבקש מאיתנו לחשוב בראש פתוח. אנחנו כבר לא חיים בימיהם של מלכים כל יכולים כמו הורדוס הגדול שבנה לו ארמון עצום באמצע המדבר. אלו הם גם לא זמנים בהם כמעט אלף אנשים מתאבדים ובלבד שלא יפלו בשבי צבא האויב. אפילו בסוריה או עירק של ימינו דבר כזה לא יכול לקרות.

מצדה דורשת מאיתנו ראש פתוח ודמיון בריא. באופן אירוני, אין עוד אתר בישראל שבו נכפה על המבקרים נרטיב מהודק כל כך ושבו עליהם ללכת במסלול שתוכנן עבורם מבלי שיוכלו לסטות ממנו. סרט ההדרכה במרכז המבקרים, שאותו מקריין גבר שמאוד מאוד מזכיר לי את ג'ורג' קוסטנזה, לא משאיר כלל מקום למחשבה ביקורתית על האתר.

בסוף ההקרנה אני תמיד חושב על אותו ג'ורג' קוסטנזה – על טיפוסים שונים של גברים יהודיים, החל באלעזר בן יאיר, מפקדם של הסיקריקים הפנאטיים שהתבצרו במצדה, דרך וודי אלן ועד לסטריאוטיפ של החייל הישראלי. זו אולי מחשבה טיפשית, אבל היא מציעה דרך טובה לפרוץ את סכמות המחשבה הרגילות שלנו באשר לזהות. אני באמת חושב שכדאי להרהר בזה.

זהו אם כן הטיפ שלי במה שנוגע למצדה: נסו להתבונן בה בדרך אחרת. כשאתם מתבקשים להתבונן סביב, הביטו למטה. כשאתם מתבקשים להביט מעלה, הביטו סביב. כשמספרים להם סיפור, חישבו מיהו שמספר את הסיפר. אתם בדרך לגילויים חדשים.

> מלך ירושלים, אשקלון והשלום: שלושה סיפורים על הצלבנים

מצדה היא קריאה לדמיון

בואו נעשה ניסיון ראשון. אתם עומדים לרגלי המצדה. אל תביטו למעלה, הביטו סביבכם. מה אתם רואים? את מקדונלד'ס.

כן, כן. יש מסעדה של מקדונלד'ס במצדה. האם עלינו להתעלם ממנה כדי שלא נקלקל את הרושם שמותיר בנו האתר? אני מציע דווקא לחשוב קצת על המסעדה הזו. למה קשתות הזהב נמצאות כאן? הן כאן משום שמלך קדמון נזקק למבצר כדי להגן על עצמו מפני הפיכה. קשת אחת לכל אלף שנים שחלפו מאז. העבר מעצב את ההווה וההווה תמיד הוא שיקוף של העבר. מי היה הורדוס? הוא לא היה רומאי והוא גם לא היה מלך בובה של הרומאים. הוא היה מושל של האזור, בעל זיכיון, בדומה למנהל הסניף הזה של מקדולנד'ס. הורדוס ניהל את הענף המקומי של האימפריה שהפיצה את נטיותיה התרבותיות וטעמה הקולינרי בחלק העולם שהיה ידוע אז.

בואו נעלה למעלה. כדאי להביט סביב כי הפנורמה של הארמון מרשימה מאוד מכאן. אבל הביטו למטה ותראו משהו אפילו מרשים יותר. לרגלי ההר שרידיה של חומה, עליהם דוגמא מיוחדת של ריבועי אבן. אלו הם שרידי חומות המחנה הרומאי. המדבר ששימר טוב כל כך את הארמון שימר גם את שרידי האירוע הדרמטי שהתחולל כאן, המצור. זהו חבל ארץ שבו התנועה קפאה, כאן חקוקים באבן לא רק עידנים וסיפורי חיים – גם אירועים, קרבות, רגשות. מצדה היא מונומנט שעוצב בידי רגעים: איסוף אבנים לבנייה, הזמן הקצר שהורודוס אולי שהה כאן בזמן המלחמה עם הפרתים (על אף שאין כלל הוכחה מוצקה לכך שהוא אמנם ביקר כאן), המרד, המצור, פלישת הרומאים.

הביטו רחוק יותר, אל ים המלח. בזמן המרד הוא היה עדיין מאגר מים גדול ושלם, והוא נשאר כזה עד סוף המאה העשרים, אז חציבת פוספטים ופרויקט הסטת מי נהר הירדן גרמו לו להתכווץ עוד ועוד עד שלבסוף הוא נחלק לשני אגני מים נפרדים. זהו ההווה והוא נחשב לפחות כמו העבר. הביטו רחוק עוד יותר אל המדבר: ההיסטוריה הגיאולוגית המרתקת של האזור הזה שקעה תחת מים במשך עידנים, זהו ודאי סיפור דרמטי מאוד, לפחות כמו זה האנושי. זהו העבר הרחוק. זהו גם ההווה. תהליכים עדיין מתרחשים כאן. מצדה עדיין נמצאת בעיצומו של תהליך עיצוב.

מצדה היא קריאה לדימיון. אל תגבילו את עצמכם לגרסה אחת ויחידה של הסיפור או לתפיסה חד מימדית של משקל וצורה, זמן ומרחב שאינם לגמרי שלכם. המציאו את מצדה שלכם. הורדוס מצא כאן צורה גיאולוגית יוצאת דופן והפך אותה לארמון, המורדים מצאו ארמון והפכו אותו למבצר. אחר כך באו נזירים שמצאו מבצר חרב והפכו אותו למנזר. בסוף באו ישראלים והפכו את מצדה לסמל: אתר אטרקטיבי לתיירים, אתר חפירות ארכיאולוגית, מקדולנד'ס, אתר להופעות אופרה. עכשיו אנחנו כאן, על הסלע הנזיל בעולם ומה שנחשוב עליו תלוי רק בנו.

> הפרק הבא: יריחו, העיר העתיקה בעולם, לא מפסיקה להשתנות

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+ ותורגם על ידי נור בר-און.