newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: תיקון עולם בסמטאות צפת, עיר הולכת ומתכווצת

צפת היתה פעם עיר מגוונת, עיר של יהודים וערבים. אחר כך היא הפכה לעיר יהודית, עיר של דתיים וחילוניים. עד שרוב החילוניים ארזו את חפציהם ועזבו. ובכל זאת, אם יש איזו עיר בעולם שמגלמת תקווה לעתיד טוב יותר, זוהי צפת. פרק שביעי בסדרה

מאת:

צפת עושה לי בחילה. מילולית. איך שאני יורד מהאוטובוס, לוקח את אותה נשימה מחוייבת של אוויר הרים צח ומתיישב בקפה בגדד לאמריקנו, הבטן מתחילה להציק לי. אני יודע שזו לא רק הארוחה החטופה שאכלתי בגינוסר. המקום הזה מעכיר את נשמתי וגופי מביע הזדהות.

כמו ערים רבות אחרות בישראל, צפת היתה בעבר עיר מעורבת אך היא כבר איננה כזו כיום. טבריה, שהוזכרה בפרק הקודם היא דוגמא נוספת. הערים האלו שרדו. הן היו בנות המזל. קהילות רבות פשוט נעלמו במלחמה הארורה של 48'.

צפת נעלמה רק בחלקה: הרובע היהודי שלה שרד. הרובע המוסלמי התרוקן והפך בהמשך לשכונת אמנים יהודים. מהכסא שלי במרפסת בית הקפה אני יכול לראות את המסגד העתיק שהפך לגלריה. תיירים שיושבים בשולחן הסמוך משוחחים בהתרגשות על האפשרות ללכת לשם ולקנות כמה מהציורים. אף לא אחד מהפליטים הורשה לחזור. שנים מאוחר יותר, הפך אחד מהם לנשיא הפלסטיני וכשאני עושה את דרכי לשירותים אני מהרהר באפשרות שאולי אני סובל מנקמתו של עבאס.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

מתחדרת, מתכווצת, ומחזיקה תקווה. צפת (מקור: ויקימדיה קומונס)

מתחדרת, מתכווצת, ומחזיקה תקווה. צפת (מקור: ויקימדיה קומונס)

המזגן של ישראל

חולה או לא, כשאני רואה שלט עליו כתוב "פריקסה" אני מייד קופץ פנימה לסנדוויץ' טוניסאי. המפגש של יהודים מקהילות שונות הביא גיוון חדש לצפת ההומוגנית של שנות החמישים. מהגרים מצפון אפריקה הצטרפו לקהילה היהודית הוותיקה של צפת שהחלה להתפתח כבר במאה ה-11. שמעון, ישראלי ממוצא לובי בשנות השישים שלו, הכין לי סנדוויץ' מענג, עם טונה, אריסה חריפה ולימון כבוש. "איך צפת?", שאלתי אותו. "מתחרדת", הוא עונה בעצב.

כל כך הרבה מטען בתוך מילה אחת. אפשר לשמוע חילוניים משתמשים בה כשהם מתלוננים על כך כשהשכונה שלהם משתנה, אלא ששמעון חובש כיפה. ועדיין, צפת באמת הפכה דתית מאוד בעשורים האחרונים. אולי הוא חובש את הכיפה רק כדי שלא לאבד לקוחות.

"מתי הייתה הפעם הראשונה שביקרת פה?" הוא שואל.

"בשנות השמונים", אני עונה "והיא באמת היתה אחרת אז".

שמעון מגחך. "אני מדבר על שנות השישים. לא היו מזגנים בכל המדינה. כולם באו לכאן בגלל מזג האוויר הנעים. היו כאן מועדונים, ממש ברחוב הזה, ובארים כמו בתל אביב. אנשים השכירו לתיירים חדרים בבתים שלהם, בחיי. עד כדי כך היה ביקוש. זה היה כמו "אסקימו לימון". אנחנו הילדים סחבנו מזוודות מתחנת האוטובוס, עבדנו בבתי המלון. היום זה לא ככה".

מחוץ לחנות אני מבחין בפנס רחוב מכוסה כולו מדבקות עם מסרים חסידיים. משפחה חרדית עוברת. הריח הטוב מפתה את אחד הילדים להציץ פנימה. צפת היתה פעם עיר מגוונת, עיר של יהודים וערבים. אחר כך היא הפכה לעיר יהודית אבל כזאת שמגוונת באופן אחר, עיר של דתיים וחילוניים. עד שרוב החילוניים ארזו את חפציהם ועזבו. זוהי עיר שהולכת ומתכווצת בצורה מדהימה. עיר שמאוימת כל העת בשל יכולתה להיות יותר מדבר אחד.

אתם מתפלאים שאני חש כאן שלא בנוח?

גגות פטרוגראד

אני יורד לכיוון המסגד. הצריח עדיין ניצב שלם למרות הסהר שהיה בקצהו הוסר. אני פוסע פנימה. חלל הכניסה מלא בציורי שמן, יציקות ברונזה קטנות ופסלי אבן. את הסגנון העיקרי ניתן להגדיר באופן ככלי ככזה שמזוהה עם פול סזאן. תערוכה מיוחדת מציגה ציורים של רימונים, לכבוד החגים שנחגגים עכשיו. אני מבחין בפסל קטן של אישה הרה בעירום, וזה כבר יותר מידי בשביל מסגד. למעשה, כל ציור שתלוי כאן מחלל את המסגד שהרי האיסלם אוסר בפירוש  על הכנת צלמים.

כמה מהציורים מתעדים את צפת עצמה. כולם פרט לאחד, מחסירים את אותו בניין שבו הם מוצגים. על הקיר הדרומי מוצגים שני ציורי שמן גדולים של עיר שאותה אני מזהה כסנט פטרסבורג שברוסיה. אני לוקח רגע כדי להרהר מעט על צפת ועל סנט פטרסבורג, על הרחוק ועל הקרוב, על חוויות ההגירה ועל התחושה המיוחדת שאני מרגיש עמוק בלבי כשאני רואה תמונה של מקום מוכר. ואז אני קולט שאני נהנה יותר מדי, וזה נראה לא בסדר, ולכן אני מייד יוצא החוצה.

> ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת

צריח בצפת יובל

בחצר אני מגלה בית קפה קטנטן. סביב אחד השולחנות יושבים ארבעה אנשים צעירים, ומקשקשים באנגלית. אני ניגש ושואל בזהירות כיצד הם מתרשמים מהמקום. הגבר היחד מבין הארבעה הוא זה שמשיב לי. קוראים לו ג'וש והוא מבולטימור ועם הכיפה והזקן הוא נראה לגמרי כמו תייר שבא לכאן בחיפוש אחר תוכן יהודי ויתעלם מהמסגד. אבל מסתבר שיש לי דעות קדומות.

"הבנתי שזה היה מסגד ואני מניח שהוא נכבש במלחמת 48'" ג'וש אומר. "זה חבל שהמסגד כבר איננו פעיל אבל אני שמח על כך שהוא עדיין עומד כאן. הוא לא נהרס. צפת לא נפטרה לגמרי מהמאפיינים הערביים שלה כך שהוא משמש כגל-עד לקהילה שפעם חיה כאן".

ג'וש מסכם ואומר שהוא ישמח מאוד לראות את הדו קיום פורח מחדש בצפת. אני לומד שהוא וחברותיו, שתי אמריקניות ובריטית, באו כולם לישראל כמתנדבים כדי לעבוד עם קהילות בשכונות המצוקה של דרום תל אביב ויפו. הם באו לכאן כחלק מתוכנית של הסוכנות היהודית אבל הם לא כאן בשביל יהודים בלבד. אחת מהנשים מלמדת בקהילה מעורבת ביפו, אחרת – מתנדבת עם פליטים.

האמירה של ג'וש מעודדת אותי. כשטיילתי במזרח אירופה בעקבות שורשים משפחתיים גילתי שבית הכנסת בעיר הולדתה של סבתי בפולין הוא היום מסעדה מקסיקנית. גם אם ארצה לחזור למולדת כדי להקים מחדש את הקהילה היהודית בעיר ואדרוש בחזרה את בית הכנסת, את העבר אי אפשר באמת להשיב. הקהילה המוסלמית של צפת הוחלפה באנשים שניסו לתקן עוול היסטורי. אני מסכים עם ג'וש. עלינו להכיר תודה על מה שנשאר בידנו ולהתאמץ לשפר את מה שיש, לדעת מה אפשר לתקן ומה שאי אפשר להשיב, ולקוות שנוכל להבדיל בין שני אלו.

עיר עם תקווה

אם יש איזו עיר בעולם שמגלמת תקווה לעתיד טוב יותר, זוהי צפת. במאה ה 16 חי בה האר"י הקדוש, רבי יצחק לוריא, הוגה השיטה הלוריאנית בקבלה. השיטה הלוריאנית מתארת את העולם כמארג של כוחות, ומארג זה יכול וצריך שיהיה מופעל על ידנו בני האדם כדי שנעלה את העולם אל מסלול של שלמות.

"תיקון עולם" הוא שמה של התוכנית שהביאה לכאן את ג'וש וחברותיו. זהו מושג מרכזי מאוד בקבלה בת זמננו. ולכן אני מחליט לסיים את הביקור שלי בצפת באחד משני בתי הכנסת בהם האר"י ודאי התפלל בימיו.

אני הולך לעבר הרובע היהודי העתיק וחוצה דרך שוק שמציע שופרים מוכספים ואינספור מזכרות של חסידים מרקדים. נכון, חסידים רבים חיים כיום בצפת, ונכון גם שיהודים אשכנזיים גרו כאן כבר במאה ה-18, ובכל זאת הדגש על הדימוי הרומנטי הזה נראה מלאכותי. צפת היהודית של המאות הקודמות היתה מין הסתם דומה יותר בתרבותה – במוסיקה, במנהגים, באווירה – לצפת המוסלמית מאשר לשטאטל באוקראינה.

"בית כנסת האר"י האשכנזי" (שקרוי כך על אף שלמעשה הוא נוסד בידי יהודים ממוצא יווני) הקטן הוא ה"שול" (בית כנסת באידיש) החביב עלי בעולם כולו. הקשת על התקרה היפה מעוטרת בכנפיים מגולפות מעץ, ותחת הבימה ישנה גומחה קטנה מגודרת, מתוכה, כך אומרים, הגיחה פעם רוחו של האר"י והופיעה לפני קהל המאמינים.

יש הרבה מה לראות בבית הכנסת הזה אבל היום עיני נמשכות דווקא אל שני ציורי קיר שלא הבחנתי בהם בעבר. הם מצוירים משני צידי הקשת, באחד מצויר הכותל המערבי בירושלים ובשני – קבר רחל שליד בית לחם.

הכותל מופיע כפי שהיה לפני 67': מתנשא מעל מגרש מרוצף קטן מימדים. דבר בתמונה לא מרמז על רחבת המצעדים העצומה שתקום פה בקרוב, שכפי שתיארתי ברשימה השנייה של "הולך בתלם", הפכה את הכותל לתפאורת רקע בלבד. קבר רחל הוא מבנה קטן שבראשו כיפה העומד בצילם של עצי זית עתיקים. כיום מקיף אותו מכשול ההפרדה מכל צדדיו ונוסף לו גג בטון. הוא נמצא בקצהו של שטח החודר לתוך בית ג'אלה כדי שמבקרים יהודים יוכלו לבקר בקבר בלי לעבור במחסום.

ציורי הקיר מתארים שני מקומות קדושים כפי שהיינו רוצים לראותם, ולא כמות שהם היום. קבר רחל הפך למבצר בטון רק לפני עשור. צפת עדיין משתנה, הופכת הומוגנית יותר ויותר. אני לא יכול לעצור את התהליך הזה, אני לא יכול לתקנו. אבל אני יכול לראות אותו, וגם זה ודאי נחשב.

> הפרק הבא: מסע בזמן בבית לחם

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf