מתי יחליטו גם בישראל שחינוך לשוויון גובר על רצון ההורים בהפרדה דתית?
תלמידות מוסלמיות בשווייץ חויבו להשתתף בשיעורי שחייה בניגוד לרצון הוריהם. בישראל היחסים בין הורים למדינה הם תוצר של כוחנות פוליטית וכלכלית ולא של מדיניות
בית המשפט האירופי לזכויות אדם פסק השבוע שזכותם של תלמידים להשתתף בכל פעולות בית הספר גוברת על זכות ההורים למנוע מילדיהם השתתפות בשיעורים הפוגעים בחופש המצפון והאמונה שלהם. זאת פסיקה שלא הייתה מתקבלת בישראל לא רק משום שהחינוך אצלנו הוא דתי למדי, אלא בעיקר משום שאין מדיניות סדורה ליחסי הורים ומערכת החינוך.
אוסמנוגךו וקוקבאס נגד שוויץ
במהלך שנת הלימודים 2010 סרבו שתי משפחות מהעיר באזל בשווייץ, לשלוח את בנותיהן לשעורי שחייה מעורבים, בנים ובנות יחד. ההורים הם אזרחי שוויץ, מוסלמים ממוצא תורכי. הבנות היו אז בנות 10 לערך, ושיעורי השחייה היו חלק חובה בתוכנית הלימודים בבית הספר שבו הן למדו.
> אל באי ועידת פריז: אל תשכחו את עזה
נערות לומדות בקוראן בעזה (אילוסטרציה: ויסאם נסאר / פלאש90)
הנהלת בית הספר ורשויות החינוך הזהירו את ההורים שהם עוברים על חוק חינוך חובה, ובסופו של דבר הטילו על ההורים קנס כספי. ההורים – בני המשפחות אוסמנוגלו וקוקבאס – פנו לבית המשפט בבאזל, שבחודש מרץ 2012 דחה את טענתם, וקבע כי רשויות החינוך לא הפרו את זכותם לחופש מצפון ואמונה. ההורים ערערו על ההחלטה בפני בית המשפט האירופי לזכויות אדם, שדן בנושא בהרכב של שבעה שופטים, ופרסם ביום שלישי את החלטתו.
השופטים קבעו שלבית הספר יש תפקיד באינטגרציה החברתית, במיוחד כאשר מדובר בתלמידות ממוצא זר. עוד הם הדגישו, שההשתתפות בשיעורי שחייה אינה נוגעת רק לרכישת מיומנויות שחייה או כושר גופני. ההשתתפות בשיעורים של כל התלמידים יחד היא בעלת ערך משל עצמה, המבטאת ומחזקת את ההשתלבות החברתית.
מכאן הסיקו השופטים שזאת זכותן של הבנות לקבל חינוך מלא ושווה, ולקחת חלק בפעילות יחד עם כל התלמידים ללא חריגות, הנובעות ממוצאן של הילדות או מהדת של הוריהן. עוד הם קבעו שהסירוב של בית הספר להעניק לבנות פטור משיעורי השחייה היה אכן התערבות בחופש הדת, אולם התערבות זאת הייתה בהתאם לקבוע בחוק, ובשם מטרה לגיטימית: "להגן על תלמידים מפני כל צורה של הדרה חברתית".
במקרה הזה קל להזדהות עם המדינה אשר מטילה נורמות ליברליות על ההורים הדתיים. אלא שהשאלה אינה מה מידת הדתיות של החינוך, אלא מי קובע: ההורים או המדינה? דמיינו למשל מצב הפוך, מאוד סביר בישראל, שבו הורים חילוניים היו מבקשים לפתור את ילדיהם מהשתתפות בטקסים דתיים ולימודי דת בבית הספר. אם במקרה כזה אתם מצדדים בהורים כנגד המדינה, הרי זאת גם זה צריכה להיות עמדתכם במקרה השוויצי. כדי להכריע בין הצדדים – מדינה והורים – צריך לפרק ולפרט מעט את מוקדי המתח שבין הצדדים.
החובה לספק זכות לחינוך
המתח בין ההורים לבין המדינה נובע מכך שהמדינות מחויבות לספק שירות חינוך מטעמן לכל הילדים. חובה זאת נקבעה בשנת 1948 במסגרת "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם", וביתר פירוט בשנת 1966 במסגרת "האמנה הבינלאומית לזכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות". שירותי החינוך שהמדינה חייבת לספק, מוגדרים בעזרת ארבעה מאפיינים: שהחינוך יהיה זמין, נגיש, קביל ומותאם. כל אחד מהמאפיינים גורם למתיחות בין המדינה להורים, כפי שאדגים. אני נעזר כאן במאמר מפורט בנושא מאת לטם פרי חזן.
החינוך צריך להיות זמין, כך שיהיו מוסדות חינוך בכמות ובפריסה גאוגרפית מתאימים. בכלל זה למשל מבנים תקינים, מורים מיומנים וכמובן תקציב מספיק להפעלת מערכת החינוך. רכיב נוסף בזמינות נוגע לזכותם של ההורים להקים ולנהל בתי ספר שאינם ממלכתיים, ובתנאי שיפעלו בהתאם לאמות המידה שהמדינה קובעת. אפילו חינוך ביתי (חינוך ללא בית ספר) צריך להיות זמין.
> דו"ח חדש: עליה ניכרת בנטל ההוצאה על ילדים עד גיל חמש
על ההפרדה בסמינר בית יעקב גם ישבו בכלא. נערות לומדות בסמינר חרדי בירושלים (אילוסטרציה: קובי גדעון / פלאש90)
הבעיה היא שהמדינה מופקדת כאן על החובה לאפשר להורים שלא לצרוך את מערכת החינוך שלה עצמה. ולמה שתרצה לעשות זאת? הנה רק השבוע התבשרנו שמשרד החינוך בישראל "בלע" את בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים. הקשיים הכלכליים אילצו אותם להיכנס אל חיק הסטנדרטים של מערכת החינוך, שההתנגדות אליהם הייתה המניע המרכזי של הורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר האמורים.
החינוך צריך להיות נגיש לכל, ללא הפליה מכל סוג. כך למשל אסורה הפלייה במיון תלמידים בהרשמה לבית הספר, אסור שהמבנה והכיתות יהיו בלתי נגישים פיזית לחלק מהתלמידים ואסור ליצור חסמים כלכליים באמצעות שכר לימוד גבוה. גם בתחום זה אנחנו עדים למתח בין ההורים למדינה. הורים שמבקשים להקנות לילדיהם חינוך במסגרות ייחודית ונפרדות משאר האוכלוסייה, מוצאים דרכים יצירתיות למיין ולהפריד בין תלמידים.
אחד המקרים הקיצוניים, שהגיע עד פקודת מאסר להורים, התרחש בבית הספר בית יעקוב ביישוב עמנואל בשנת 2010. קבוצת הורים ביקשה לחנך את בנותיהן במה שהן קראו: "מגמה חסידית", כלומר יותר אדוקה וצנועה. בפועל ההפרדה בין הבנות על רקע דתי יצרה הפרדה על רקע עדתי: אשכנזים מול ספרדים. הנושא הגיע לבג"ץ, אשר אסר על בית הספר לקיים את ההפרדה באמצעות המגמה החסידית: "אין בכוחו של מאפיין ייחודי – יהא זה מאפיין תרבותי, דתי, מנהגי או אידיאולוגי, כדי להצדיק הפלייה".
החינוך צריך להיות קביל, ואפשר לתרגם: חינוך ראוי, הולם או מתקבל על הדעת. זה כולל את הממד האישי: חינוך המושתת על כיבוד זכויות האדם וחירויות יסוד; וממד חברתי: חינוך המכין את הילדים לחיים בחברה חופשית ושוויונית. את שני מאפיינים אלה מממשים באמצעות התכנים הנלמדים בכיתות. כך למשל קבע משרד החינוך שתוכנית הלימודים: "תכלול את התכנים החשובים ביותר שאותם צריך כל תלמיד במערכת החינוך לרכוש" (זה הממד האישי), וכן "תשמש כדבק חברתי שימנע התפרקות מוחלטת של החברה בישראל" (זה הממד החברתי). ולמרות המילים המבטיחות אנו יודעים כי בפועל לא כל התלמידים בישראל לומדים את אותם תכנים. בזכות כוחן הפוליטי מצליחות קבוצות שונות בחברה לקבוע לעצמן תוכניות נבדלות, ולמנוע מילדיהן תכנים שאינם ראויים בעיניהן.
ואחרון חביב, החינוך צריך להיות מותאם. כאן הכוונה לחינוך שיש בו מידה של גמישות, כך שיתאים לכל אחד ממגזרי החברה, ולרקע התרבותי של התלמידים. בישראל הזכות להתאמת החינוך למעגלי השתייכות תרבותיים אינה אחידה. כך למשל הורים יהודים יכולים לבחור מבין מוסדות החינוך של המדינה בין חינוך ממלכתי לבין חינוך ממלכתי דתי. אפשרות כזאת אינה קיימת עבור הורים שאינם יהודים. כאן גם ראוי להזכיר את המחאה של הורים חילוניים אשר לדעתם ילדיהם אינם מקבלים מענה התואם את השקפת עולמם.
בישראל אין מדיניות אלא השגה בכוח
מהסקירה הקצרה ניתן להסיק שכל אחד מיסודות הזכות לחינוך יוצר מתחים בין החברה, ששואפת לאינטגרציה חברתית, לבין ההורים המבקשים לשמור על ייחודם התרבותי. הגדרת האיזונים בין החברה להורים הייתה צריכה להיעשות על ידי המדינה באמצעות מדיניות חינוך. וכאן בדיוק הבעיה, כפי שמדגישה לטם פרי חזן במאמרה: המצב הקיים בישראל התהווה באמצעות "שילוב של כאוס נורמטיבי עם כוחנות פוליטית וכלכלית".
הזכות לחינוך, ובכלל זה האיזונים בין המדינה להורים, לא נקבעו בישראל באמצעות ניסוח מדיניות למפרע. הם נקבעים בדיעבד, על ידי קבוצות באוכלוסייה המנצלות את גודלן וכוחן, או שמנצלות עמדת כוח בהסדרים קואליציוניים, או שמצליחות להשיג את מבוקשן דרך הכרעות משפטיות.
במשפט ההורים המוסלמים נגד רשויות החינוך בשווייץ קבעו השופטים שהנוהג המקומי גובר על שאיפות ההורים. אלא שבישראל אין לנו נוהג מקומי, והמדינה גם לא שוקדת ליצור כזה. במצב הזה, הורים שרוצים להעניק לילדיהם חינוך מותאם להשקפת עולמם אינם יכולים להשיג זאת אלא באמצעות הפעלת כוח. וחבל שכך.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
