newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

גם הימין וגם ה"שמאל" טועים בגישתם לפתרון הסכסוך

ההידרדרות הנוכחית נובעת מהסירוב של החברה הישראלית להבין שלא אוסלו ולא ניהול הכיבוש לא יביאו לפתרון. האלימות הגוברת של הסכסוך מחייבת אותנו לאמץ את היד המושטת של אבו מאזן למען שלום אמת

מאת:

כותב אורח: מרזוק אלחלבי

שתי גישות ישראליות שונות ביחס לשאלה הפלסטינית קרסו בזו אחר זו.

ראשונה הייתה המחשבה שניתן להגיע לקץ הסכסוך ולפשרה היסטורית במחיר של הסדרי ביטחון וחבילות הקלות לעם הפלסטיני שיישאר תחת הכיבוש. זהו המתווה של הסכמי אוסלו. המחשבה השנייה היא זו שגורסת שאפשר לנהל את הסכסוך לעד ולשלם מחיר זעום שניתן לעמוד בו. זהו המתווה של נתניהו וליברמן.

ובכן, הקונספט ה"שמאלי" כביכול, וגם זה הימני, שבקו חיים שניהם, ולא נשאר מהם משהו ממשי. בין שתי הגישות האלה מתנהל השיח הישראלי, שנע בין מחזור המנטרות סביב "טרור" פלסטיני שניתן להכריעו, לבין הצורך בשבירת הקיפאון המדיני הגורם לבידודה של ישראל, ועשוי להביא לאינתיפאדה שלישית.

בין לבין הממשלה ודובריה מנצלים כל הזדמנות כדי לחסל כל הזדמנות להידברות. הם משסים ומסיתים על ימין ועל שמאל, ונגד כל מי שמתנגד למדיניות ולמחשבות החשוכות שלהם. הם עקביים בריצת האמוק בקו הימני המסוכן שעשוי לכלות כל חלקה טובה בישראל ובמרחב שבין הים לנהר.

הפוליטיקה הישראלית במישור המדיני נראית כאילו קפאה על שמריה או נגמרה, וזאת דווקא כאשר ברקע ניצבים אתגרים גדולים במרחב מזרח תיכוני נזיל ומסוכן ושטח מבעבע. מכאן מגיעה הסכנה: המצב יכול להתדרדר מהר מאוד להתלקחות רבתי.

> אלפים הפגינו בתל אביב: "אין בטחון בלי פתרון מדיני"

עימותים בבית לחם, אוקטובר 2015 (אן פאק / אקטיבסטילס)

עימותים בבית לחם, אוקטובר 2015 (אן פאק / אקטיבסטילס)

הממשלה הגואלת, וראש הממשלה הבטחוניסט ה"מומחה לענייני טרור", נראים עלובים, מגוחכים וגם חלולים אל מול המציאות שטפחה על פניהם מוקדם משחשבו. כדי לברוח מאחריות ומחשבון הציבור, הממשלה מתעלת את תחושת חוסר הביטחון, חוסר הוודאות, התסכול מהעומס הכלכלי ויוקר המחייה, פרשיות הגז וחיסול משאבי הטבע – ומסיטה את תשומת הלב כלפי אויבים שנראים כלא נגמרים. אתמול היו אלה האיראנים שנתניהו הפסיד להם בזירה הבינלאומית, והיום אלה הפלסטינים שנמצאים במרחק ירייה ועוצר משני מצדי הקו הירוק. הם נתפסים כצד החלש והמוכה, כמי שעליו אפשר להשליך את כל התסכולים, הפחדים ואת אוזלת היד הכוללת של הממשלה.

המצב נראה כפי שנראה כי ישראל הרשמית לא מסוגלת להודות בקריסת הקונספט המדיני-ביטחוני של ניהול הסכסוך, שכונה לפעמים "שלום כלכלי", שמניח כי שיפור מסוים במצב הכללי של הפלסטינים משני עברי הקו הירוק יביא לשימור הסטטוס קוו ולהפיכתו ממצב זמני למצב של קבע. הדבר אכן יכול להביא לרגיעה זמנית ואף להנמכת הלהבות, אך מה לעשות – יש לעם הפלסטיני, כמו לכל עם, גם כבוד עצמי ולא רק צרכים יומיומיים. יש לעם הפלסטיני גם שאיפות וחלומות, יש לצעירים הפלסטינים גם רצון לממש את עצמם, ולא רק בתור פועלים באתרי בנייה ישראלים.

אלא ששיח כזה לא מדבר כנראה אל הנגועים ביוהרה ובשיכרון הכוח ובמחשבה הגזענית בצד הישראלי. באלה שמאמינים בזכות הכוח שלהם כי רק הם ראויים לאדנות, כשבני העם הפלסטיני הם לכל היותר נושאי כלים, מוסכניקים זריזים, סוחרים הקונים מכל הבא ליד ומשלמים במזומן.

מי ירים את הכפפה של אבו מאזן

הגישה המאמינה בניהול הסכסוך ללא פתרונו נכשלה לא רק מול האלימות הפלסטינית, אלא גם מול מתווה הבינאום של השאלה הפלסטינית שמוביל אבו מאזן, ומול שינויים משמעותיים אחרים בגישת הפלסטינים בכלל לסכסוך ולפתרונו. אבו מאזן הצליח לאזרח את המהפכה הפלסטינית, להעלות אותה על מסלול אזרחי. הוא דובר נחרץ נגד כל גילוי של אלימות או פעילות צבאית במסגרת ההתקוממות נגד הכיבוש. גישתו מתבטאת בגישתו של אפס סובלנות כלפי כל פעילות כזו מצד פלסטינים. בניגוד למנטרה הישראלית, הוא מגלה איפוק ומנסח את דבריו בקפידה בכל הנוגע לישראל ומשאיר את כל הדלתות פתוחות למו"מ של אמת, אם כי גם הוא נופל בלשונו מדי פעם.

סבורני, שמדיניות עקבית זו של אבו מאזן מוסיפה לתסכול של ישראל הרשמית, שלא מצליחה לשכנע את העולם באי-רלוונטיות שלו כפי שמנסים לעשות. אבו מאזן, שישראל הרשמית מציירת כמנהיג חלש, מצליח לדבר אל העולם בשפתו שלו, כשישראל הרשמית נדחקת לקרן זווית ומאבדת את לשונה.

המצב שממשלות הימין יצרו הוא נפיץ. סבורני שהסיכוי להתדרדרות גדול מהסיכוי לרגיעה, אם נשפוט לפי השיח של ישראל הרשמית ולפי גישת הקברניט. רגעי משבר, פחד ואימה הם גן עדן לגישות ימניות, ללאומנות מסתגרת ומתלהמת. התחושה של הממשלה כי היא מאבדת את השליטה תדחוף אותה ככורח אל הפיתוי של שימוש בעודף הכוח שלה מול הפלסטינים ומול כל המתנגדים למדיניותה.

כל זה קורה כשהימין בישראל, כמו כל ימין בהיסטוריה, שואף להגמוניה וחותר לנכס לעצמו את המדינה, מוסדותיה, את החברה והמרחב הציבורי כולו. לא אופתע אם הגזענות היהודית תרים ראשה עוד יותר, תדלג מעל משוכת בית המשפט העליון, מעל בלמים ואיזונים במשטר הדמוקרטי, ותנסה להשלים את מלאכת ההרס. לא אופתע אם נקום מחר בבוקר למציאות של מצב חירום בכל הארץ וציד מכשפות בצדו. תרחיש כזה נראה לי עכשיו כתרחיש קרוב מאי פעם. לתרחיש כזה ישנו לובי חזק בציבוריות הישראלית והרבה גורמי עומק המכוונים אליו.

לעומתו, התרחיש החיובי הרצוי של הפוגה לקראת הליכה להסדר ופתרון של מו"מ ושלום נראה כיום מיותם. עובדה זו היא ששכנעה את ההנהגה הפלסטינית לפנות אל האו"ם ומוסדותיו, כי אין בישראל פרטנר רציני שירים את הכפפה של הסדר, שיבטיח לפלסטינים את כבודם הלאומי והאנושי האבוד בצד צרכי היומיום.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני.

> הכשלון: פרויקט השלום של מחמוד עבאס הגיע לדרך ללא מוצא

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf