newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אל תבנו על הגברים כשותפים למאבק באלימות נגד נשים

אומרים שהאלימות נובעת מהמבנה החברתי. אבל מי שאומרים לנו את זה הם בדיוק מי שרוצים לשמר את המצב הקיים. לגברים יש המון מה להפסיד משינוי, ולנו יש רק להרוויח. לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים

מאת:

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. מה עוד אפשר להגיד על נושא כואב כל כך לאנושות בכלל, ולנשים בפרט. למה באמת זה קורה, ובכל מקום? בכל מעמד חברתי ובכל הדתות. כל פמיניסטית מתחילה יודעת לדקלם בעל פה ששורש התופעה נובע ממבנה חברה פטריארכאלי גברי שבה הגבר שולט באשה מעצם היותו זכר והיא נקבה, ושליטה במישהו אחר אי אפשר להשיג בלי סוג מסוים של אלימות, פיזית, מילולית, נפשית, כלכלית והרשימה מתארכת. קשה מאד להתווכח עם טיעון כזה, המושרש בנו עד מח העצם.

אני דווקא רוצה להתגרות במוסכמה זו משתי סיבות: הראשית שבהן היא שאם מבנה חברה פטריארכאלי הוא הסיבה העיקרית לפגיעה בנשים הרי ייקח לנו שנות דור כדי להפוך את מבנה החברה למבנה אחר שוויוני יותר, וטוב יותר לנשים בו. הסיבה השנייה היא שאם כל דבר כמעט מוחלט על ידי הגברים בחברה, אז למה להאמין להסבר הזה של ״חברה פטריארכלית״? הרי גם הוא עלול להיות מופק לאנושות מבית היוצר הגברי. והכול כדי לדכא שוב את רצונן של נשים להמשיך להיאבק למען עצמן.

במילים אחרות, תיאורטיקנים בני זמננו אומרים לנו כך: "הבנו שיש לכן בעיה בעולם הזה, הבנו שזה 'לא בסדר' שאתן סובלות יותר מדיכוי, ניצול והדרה, סובלות מאלימות יותר מצד הגברים במיוחד באזורי מלחמה, וגם הבנו גבירותיי הנכבדות שגברים פוגעים בכן מינית, ולפעמים אנחנו הגברים סוחרים בגוף שלכן ומרווחים הרבה כסף מזה. בעיקר 'הבנו', אבל עולם התבונה שונה במהותו מעולם המעשה, המציאות כופה עלינו קצב אחר, כי לשנות מבנה חברתי זה תהליך ארוך, ועד שזה יקרה אנחנו הגברים נצטרך להנהיג את העולם לבד, לקבל החלטות לבד, עד שהמהפך הגדול יתרחש אנחנו פה ננהל את העניינים ואתן תולידו לנו צאצאים שנלמד אותם איך לנהל גם, ובינתיים תבינו אתן לעומק את 'ההיסטוריה של יחסי המגדר'".

> רצח עשר הנשים ומדרג הכבוד של הגברים

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (יותם רונן/אקטיבסטילס)

היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים (יותם רונן/אקטיבסטילס)

אין מה לחכות

המטאפורה הכי עדכנית למצבנו נמצאת דווקא מעבר לפינה: תחשבו לרגע איך הצליחו במדינת ישראל במשך עשור להשריש את התחושה בקרב הציבור ש"אין פתרון מדיני לקונפליקט הערבי ישראלי״. פשוט אין! כל המערכות הפוליטיות והתקשורתיות ואף החינוכיות התגייסו כדי להוכיח לעם ישראל שמלחמה כל שנתיים זה גורל משמיים, ואויבים נישאר לעד. ואלימות יומיומית היא למעשה ברירת המחדל שלנו. כל המהפך המחשבתי הזה נעשה בעשור. במצב הזה כל ניסיון לעשות החייאה מלאכותית לתנועה שדוגלת בשלום ועושה משהו בכיוון – נועד לכישלון.

במקרה של מלחמת השחרור הארוכה של המיעוט הכי גדול בעלום, הנשים, כבר מאה שנים הן צועקות לזכויות שוות לאלו של הגברים. ניסו להגיד ולהסביר ולעשות הכול כדי למצוא להן מקום מתאים בעולם ולא מצליחות ממש. עדיין מילוני נשים בעולם סובלות מפגיעה פיזית ישירה וקשה בגופן, כדי להכריח אותן להתנהג בצורה מסוימת. מנהג מילת נשים, שמטרתו העיקרית היא שליטה במיניות האישה, עדיין מתבצע באלפי נשים עד היום; חמשת אלפים נשים נרצחות מדי שנה על רקע מגדרי, ואחת מכל שלוש נשים בגלובוס שלנו סבלה בחייה כבוגרת מאלימות כלשהי; כעשרים נשים בישראל נרצחות כל שנה ומחציתן ערביות.

מישהו מאוד רוצה שאני אאמין שזה מבנה החברה, שכאלה הם יחסי הכוח שבה ובעצם זהו טבע האנושות. זו בעצם הנוסחה בה משתקים את תהליך השינוי, והופכים את החזון הפמיניסטי לרעיון הזוי, בלתי ניתן להשגה, בדיוק כמו השלום היקר לנו. לרגע חשבתי כמה מחרידה המחשבה שהשינוי המיוחל לא ממש מתקרב, ולעיתים נדמה לי שהוא מתרחק. ואז, כפמיניסטית מרדנית, החלטתי לא ללכת לרגע עם הזרם הזה, שמוביל לשומקום.

> מקסיקו: אישה נשפטת על הרג האנס שניסה לרצוח אותה, ופעילות יוצאות לרחובות

הפגנה נגד אלימות נגד נשים, בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד אלימות נגד נשים, בית לחם (ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס)

הגבר הערבי ואחותו

בשלב זה של הכתיבה התייאשתי והחלטתי לעשות משהו שאני טובה בו: לדבר. התנדבתי לתת הרצאה בתיכון בו לומד הבן המתבגר שלי בעיר רמלה לכבוד היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים. הכנתי מצגת יפה, תמונות, נתונים מזעזעים ככל האפשר על העולם, ישראל, העולם הערבי והחברה הערבית בתוך ישראל, ובסוף נתונים על העיר רמלה, שנרצחה בה לפני חודש האישה מספר 36 מאזור המרכז.

דיברתי כמעט שעה ונאבקתי בקשיי קשב וריכוז של בני הנוער שחגגו שעור חופשי ביום קריר. הנערות כמובן הביעו עניין רב מהנערים, קיבלתי צחוקים ולגלוגים מצד הבנים וברק בעניים עד דמעות מהבנות, ואז הגיע שלב השאלות.

אני חושבת שהתמודדתי יפה עם רוב השאלות עד שהצביע נער אחד מצד החדר ואמר בקול רם: ״את למעשה, לפי מה שאני מבין, רוצה שאנחנו הגברים נפגע בזכויות שלנו כדי שיהיה לכן יותר? זה מה שאת מבקשת?" עניתי לו והעמדתי פנים מאוד נחרצות: כן ,זה מה שאני רוצה. איך קוראים לך? "מוחמד", ענה לי, "אבל למה לי לעשות את זה? אני בסדר ככה? אז למה לשנות?"

ואז נפל לי האסימון, או בשפה שלו: הסטטוס שלי הפך לאונליין! "האמת שאין לך סיבה אם אתה בסדר ככה", אמרתי לו, "אבל לי לא מתאים המצב הזה. אתה מסכים להתחלף עם מישהי אחרת בכיתה שלך? כי יושבות פה נערות שממש לא כיף להן בינתיים". אז כולם צחקו, חייכו, ונערה לחשה לחברה שלה: "לא חשבתי על זה ככה. למה אנחנו שואלות אותם בכלל, אנחנו ניקח מה שמגיע לנו!"

דקה של דו-שיח פשוט עם נער מאוד לא מתוחכם אבל אמיתי חידדו לי את עצם מאבקן של מיליוני נשים במשך עשרות שנים. אם לא אנחנו נקום ונעשה משהו לא ישתנה המצב לעולם. אנחנו הנשים חייבות לקום ולשנות את המציאות שלנו. בעניין זה אין לנו פרטנר בעצם. כי הוא לא ממש סובל, אותו נער, שנראה לי שביחס לתוכנית העתידית והמחושבת של גבר ערבי ממוצע יש לו הרבה מה להפסיד, אבל לאחותו אין הרבה מה להפסיד. היא נאבקת על חופש הבחירה שלה ועל השליטה בחייה והוא שורד בלי קושי, ולא מעניין אותי כרגע המבנה החברתי שמשמר את ממעמדו ושליטתו.

לנו הנשים השינוי הכי גדול הנדרש כרגע הוא שינוי תודעתי שאפשר אחרת. שמגיעה לנו מציאות אחרת ולא נפסיק את המאבק עד שנגיע למקום ההוא, לחברה בה נשים ייבחרו לעמדות כוח ומנהיגות ולא יעשו על זה סרט. נשים יבחרו לעבוד בתוך או מחוץ לבית עם או בלי ילדים, יכנסו למערכת יחסים עם מי שהן רואות לנכון, ולא יפחדו מפגיעה לעולם. באותו יום בדיוק לא נצטרך לציין את היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים.

> איך שיניתי את עמדתי ביחס ללקוחות זנות?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf