היום חזרתי לדיסק של זהבה בן

היום ישבתי לעבוד בספרייה, שמתי אוזניות והקשבתי לאלבום "חסידה צחורה" של זהבה בן אחרי הרבה מאוד שנים.

הכל התחיל מהשטר החדש של 200 ₪ שעשה לי חשק להקשיב לשירים של נתן אלתרמן. כשהגעתי לגרסה של זהבה בן ל"זמר שלוש התשובות", נזכרתי בימים שהשיר יצא בשנת 1998, ובאלבום שבו הופיע. קניתי את הדיסק הצרוב בשוק בתל-אביב: שמעתי אותו אצל חברים מהשכונה, ו"זמר שלוש התשובות" היה ברדיו כל הזמן. אהבתי את האלבום, קניתי והקשבתי לו לא מעט.

אני לא זוכר מתי בדיוק נפטרתי מהדיסק. אני מניח שאיפשהו בתחילת תקופת ה"אני אוהב לשמוע את כל סגנונות המוזיקה, חוץ מטראנסים ומזרחית" שלי. תקופה ארוכה מדי בנעורי שבה סגרתי את עצמי לחלוטין למוזיקה מזרחית, גם ובעיקר למוזיקה שאהבתי לפני כן. תקופה שבה הסברתי לכל מי שהיה מוכן לשמוע ש"זוהר ארגוב זה משהו אחר", כדי לתרץ (בעיקר לעצמי) את הסיבה שאני ממשיך להקשיב לו, לזמר היחיד שלא הסכמתי לוותר עליו.

ההקשבה החוזרת החזירה אותי לשירים שמאוד אהבתי, בייחוד למחרוזת הקצרה של השירים "אמא" של שלום שובלי ו"חסידה צחורה" של אלכסנדר פן (שזוכה באלבום גם לביצוע נפלא של שירו "סורו ממני"). שנים רבות אחרי הפעם הראשונה ששמעתי את המחרוזת חזרה אלי התחושה הריקנית כאשר היא נגמרה, זה שיר קצר מידי שגרם לי, היום כאז, להחזיר לתחילתו בשנייה שנגמר.

> איך הזנחנו את המוזיקה היהודית- ערבית, ואיך נמצא אותה מחדש

נזכרתי איך דווקא "זמר שלוש התשובות" היה ציון דרך בחינוך הפמיניסטי שלי. לא הכרתי את הגרסא של רבקה זוהר, ורק בעקבות הדיסק של בן שוחחתי עם אמי על המשמעות של המילים הקשות של אלתרמן.

היום שמעתי את האלבום שוב. זה בכלל לא משנה שהוא רחוק מלהיות האלבום הטוב ביותר של זהבה בן: היא הוציאה אלבומים טובים יותר לפניו ("טיפת מזל") וטובים יותר אחריו ("לילות בבית"). זה לא משנה כי לפתוח יוטיוב היום היה כאילו הוצאתי מהפח אלבום שזרקתי בעבר בגלל טיפשות וסגירות, בגלל גזענות ונמהרות.

היום החלטתי שמתישהו אשמיע לתלמידים שלי שיר או שירים מהאלבום. לא יודע מה יהיה התירוץ: אני לא המורה שלהם לספרות ובטח לא למוזיקה. אבל אני כן מורה שלהם וכן איכפת לי מהם, ומי יודע: אולי גם ביניהם יש מישהו שאוהב לשמוע את "כל הסגנונות", חוץ מטראנסים ומזרחית…

ובאשר אלי? עצוב לי על אותן "שנים אבודות", אבל לפחות נהנתי ושמחתי לשמוע אותו שוב.