newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"היישר מקומפטון": הראפרים החוצפנים שכבר מזמן הפכו למיינסטרים

הסרט "היישר מקומפטון" מציג בצורה מרתקת את שכונות העוני, האלימות והאפליה מהם צמחה קבוצת הראפרים N.W.A. אבל ההתעלמות מהאלימות כלפי נשים, ומכך שהמהפכנים של פעם הפכו לחלק מרכזי בתעשייה, הופכת את הסרט מביוגרפיה לניסיון לשכתוב ההיסטוריה

מאת:

שתזדיין המשטרה, וזה מגיע מהמחתרת. צעיר מקבל את זה מהם בגלל שהוא חום. יש להם את הסמכות להרוג בן מיעוטים
('שתזדיין המשטרה' N.W.A / כושים עם חוצפה)

הסרט "היישר מקומפטון" מתאר את סיפורה של להקת N.W.A ("כושים עם חוצפה – Niggaz With Attitudes) ושל הראפרים איזי אי, דוקטור דרה, ואייס קוב שהיו חלק מאותה הלהקה. השנים שבהן עוסק הסרט, 1987 עד 1995, נחשבות ל"תור הזהב של הראפ" ולהקת N.W.A, שצמחה ברחובות של קומפטון, קליפורניה, באמצע שנות ה-80, היתה חלק אינטגרלי ומהותי בהתפתחות הסצנה ומוזיקת ה"גנגסטא ראפ". הסרט מעניין וחשוב ובחלקים הוא מהווה ניסיון לכתוב ביוגרפיה אישית של חברי הקבוצה. אבל ניסיון זה הוא בסופו שכתוב היסטורי, תוך התעלמות ודילוג על חלקים בעיתיים בעבר הקבוצתי.

שנות השמונים וכהונתו של רייגן שהוביל תכנית גלובלית ומקומית נגד ההישגים של הגל המהפכני של שנות השישים, הם הרקע ההיסטורי להתפתחות הקבוצה. מבחינה גלובלית, בשם המלחמה בגוש הקומוניסטי, משטרו של רייגן תמך בדיקטטורים ובקבוצות פונדמנטליסטיות ברחבי העולם. בתוך ארה"ב הוא עסק בהסתה נגד המיעוטים והמעמד המוחלש ובביטולן של תכניות רווחה.

את הסרט פותחים קטעי סאונד של משטרת לוס אנג'לס ואלימות של שוטרים, שחושפים לצופה עוד מערכה של ממשל רייגן: קמפיין "המלחמה בסמים", שהיה דה פקטו מלחמה בעניים ומיעוטים. הממשל יצר היסטריה לגבי שימוש וסחר בסמים, והצליח להעביר חוקים מפלים ומיליוני דולרים לחימוש וגיוס של עוד שוטרים במשטרות מקומיות. שכונות העוני בתקופת רייגן הפכו למרחבים שמתקיימים תחת מצור משטרתי. מאות אלפים, בעיקר שחורים, נכלאו לתקופות ארוכות על שימוש בסמים. זוהי תמונת הרקע, שחלקים ממנה ניתן לראות בסרט, ממנה הגיעו חברי הקבוצה שגדלו בקומפטון, אזור עני בלוס אנג'לס.

הטריילר לסרט:

"היישר מקומפטון" (שבהפקתו היו מעורבים חברי N.W.A) מורכב משני חלקים. החלק הראשון מתמקד בחיים האישיים של המוזיקאים לפני הקמת הקבוצה ובשנותיהם הראשונות כלהקה. זו אחר זו רודפות סצנות של אלימות וגזענות משטרתית כלפי חברי הקבוצה וכלפי מיעוטים, העוני שבו גדלו, והסיפור מאחורי השיר המפורסם של הקבוצה "שתזדיין המשטרה". מתוך הסצנות הרבות של אלימות משטרתית ראוי לציון קטע בו נראה שוטר שחור משפיל ותוקף את חברי הקבוצה מחוץ לאולפן ההקלטות, סצנה שמהווה מעין תשובה ריאליסטית לטיעון השחוק ששוטרים שאינם לבנים פחות ברוטליים וגזענים. או כמו שהסביר לי פעם פעיל באחד הגטאות בלוס אנג'לס "שחור או לבן, הם כולם כחולים". סצנה חשובה נוספת מתארת הופעה בדטרויט שבה נעצרים חברי הלהקה לאחר שסירבו לאיום המשטרה שלא לשיר את "שתזדיין המשטרה", מעצר שגרר אחריו עימותים במקום.

החלק הזה של הסרט מסתיים בהשפעת המלל הרדיקלי שבשירי הלהקה על אקט פרקטי-מהפכני בעולם האמיתי: המהומות ההרואיות בלוס אנג'לס ב-1992 בעקבות זיכויים של השוטרים שהיכו את רודני קניג. במהלך המהומות איבדה המשטרה שליטה על העיר והיה צורך לקרוא למשמר הלאומי. הכנופיות הגדולות בעיר- הבלוד והכריפס הכריזו על שביתת נשק במלחמה ביניהן כמה ימים לפני המהומות והצטרפו לעימותים. התושבים השחורים והלטינים ארגנו את עצמם למעין קולקטיבים, ומזון ורכוש שנלקח מסופרמרקטים חולק למשפחות ולאנשים. 53 אנשים נהרגו במהלך המהומות והעימותים עם המשטרה שנמשכו קרוב לשבוע, כ-2,000 נפצעו, והנזק שנגרם הוערך בקרוב לביליון דולר. אין זה מקרי ש"היישר מקומפטון" עולה על מסכי הקולנוע כעת, בזמן שתנועות כמו Black Lives Matter ("חיי שחורים שווים") ממשיכות להפגין נגד אלימות המשטרה והגזענות המערכתית בארה"ב.

סצנת המעצר מחוץ לאולפן ההקלטות:

חלקו השני של הסרט עוסק בהתפרקותה של הקבוצה על רקע משבר של חוסר אמון בין חבריה, ובמותו של הראפר איזי אי מאיידס. על פני נראה שבחלק זה נמתחת ביקורת כלפי תעשיית המוזיקה – על ליבוי המלחמות בין זמרי ראפ או בדמותו של גרי הלר, אמרגן הקבוצה, שמנצל את האמנים. אך נראה שדמותו של הלר, כמו גם של מפיק נוסף שאייס קיוב הורס לו את המשרד לאחר ששיקר לו לגבי תשלום משכורת, נמצאות שם רק כדי להקנות אמינות להחלטה של חלק מחברי הקבוצה לבסוף להיות מיוצגים על ידי עצמם.

כשהוא מאובחן כחולה איידס תגובתו של איזי אי היא "אבל זה לא יכול להיות, אני לא הומו" – אמירה שמאוד מזכירה את מדיניות ממשל רייגן לגבי המחלה, או כפי שהגדיר זאת מנהל התקשורת בממשל  "המחלה היא נקמתו של הטבע נגד הומואים". למרות שהעיסוק של הסרט במחלתו של איזי אי ובנושא האיידס אינו מעמיק מספיק, הוא עדיין מאוד חשוב כדי להמשיך ולשבור סטיגמות לגבי המחלה.

נראה שמטרתו של החלק השני של הסרט, על פירוק הקבוצה והמאבק האישי של כל אחד מחברי הקבוצה בדרך להצלחה הוא ניסיון לענות לביקורת הציבורית על חברי הקבוצה (למשל הביקורת על המלל האנטישמי של אייס קיוב, או על החבירה לאמרגן שוג נייט) או בכלל על ז'אנר ה"גנגסטא ראפ", מה שהופך את הסרט לארוך ומקרטע.

אבל יש גם פיל ענק בחדר ממנו הסרט מתעלם – המיזוגניה הקשה נגד נשים, שרק חלקים קטנים ממנה מופיעים בסרט עצמו. כך למשל נשמטה מהסרט האלימות של דוקטור דרה הידוע כמי שהיכה את אם בנו הראשון והיכה גם את די ברנס, מראיינת בתכנית על היפ הופ, כשלא אהב תכנית שעשתה על הקבוצה. במאמר שכתבה ברנס בעקבות הסרט היא מונה את האלימות של דוקטור דרה כלפי נשים ואת השירים המיזוגיניים של הקבוצה, וטוענת שמוטב שיוצרי הסרט לא הראו את האלימות נגד נשים, כיוון שהמציאות ההיסטורית יותר מדי קשה ומגעילה בשביל הקהל הרחב. ברנס גם טוענת כי האלימות כלפי נשים היא שכפול של האלימות המשטרתית כלפי מיעוטים.

כרזת הסרט "היישר מקומפטון"

כרזת הסרט "היישר מקומפטון"

"הפוך לעשיר, או תמות תוך כדי שאתה מנסה"

על פי הגדרת יוצרי הסרט מהות ה"גנגסטא ראפ" היא "לשמור על זה אמיתי". הזמרים הם מעין שדרנים של ערוץ טלויזיה דרכו עוברת בשירים שלהם המציאות הקשה בשכונות העוני. אך בסופו של דבר הסרט עצמו אינו עומד בקריטריונים אלה ויוצר היסטוריה שקרית. כמו ז'אנר ה"גנגסטא ראפ", גם הסרט מערבב התנגדות לדיכוי המשטרתי והממסדי וביוגרפיה אישית, עם אלימות מינית כלפי נשים, ורומנטיזציה של עושר והעולם הקפיטליסטי. אפשר לטעון שזוהי הדרך היחידה שבה גברים שחורים בארה"ב יכולים להחזיר לעצמם מעט כח, על ידי פנטזיות על כח ושליטה. והשליטה הזו היא באמת רק פנטזיה, כי בסופו של דבר, מי שעדיין שולט ברחובות, וממשיך את הדיכוי הגזעני, הם כחולי המדים.

בסיומו של המסלול שעשו גיבורי הסרט קבוצת הצעירים שסחפה את העיר לוס אנג'לס ואומה שלמה להתנגדות לדיכוי גזעני, התברגה בסופו של דבר במעמד הגבוה (והכי חמור, עושה כיום רומנטיזציה של אותו מעמד) והפכה לחלק אינטגרלי מתעשיית הסרטים והמוזיקה. וזה אולי הדבר המאכזב מכל.

למרות שהחלק השני של הסרט מרגיש כמו מונולוג אישי של יוצרי הסרט, קצת חלול ולא מאוד משכנע, אני ממליץ לראות את הסרט, ולו רק בגלל חלקו הראשון והסוחף שמראה את "עוצמתה של חכמת רחוב" (אמירה שמתחילה ומסיימת את הסרט), את הכח של שירה אמיצה שבאה מהתנגדות לדיכוי לתת השראה ולסחוף של מיליונים אל עבר מאבק במערכת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf