newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הייתי בגמר העונה של הישרדות, ושרדתי כדי לספר

למרות הגיל, חשבנו שנשתלב בקהל שהגיע להשתתף בגמר הישרדות. טעינו. זה היה ערב גדוש בחוויות בו מחאנו כפיים לפי קצב, ניסינו לתפוס סלפי עם כוכבים שלא הכרנו, ולרגע אחד כמעט היה לנו סקופ

מאת:

נלה: "רוצה ללכת לגמר של הישרדות?"

אני: "ברור"

נלה

נלה ואני חברים שנים ארוכות וצפינו בעונה ביחד, אז בסך הכל השיחה הזאת הגיונית (או הייתה הגיונית אם לא היינו בני שלושים). זה שלחברה שלי קוראים נלה לא באמת הגיוני, לעומת זאת, אבל הבטחתי לה שהיא תוכל לבחור שם בדוי לכתבה והיא אוהבת את מלך האריות.

ניסיתי לטעון בפניה שלאף אחת לא קוראים נלה ואני אאבד מהקרדיט שלי כעיתונאי, אבל נזכרתי שאין לי כזה קרדיט, אז סגרנו על נלה (שם בדוי), ונסענו ביום שבת בערב להיכל הספורט בחולון לצילומי הגמר של "הישרדות איי פלאואן" (ערוץ 10) בלי שיש לנו מועמד אהוב במיוחד.

> "היישר מקומפטון": הראפרים החוצפנים שכבר מזמן הפכו למיינסטרים

היינו בעד אמיר אבל הוא הודח ממש מזמן; אני הייתי בעד מעין אדם אבל אני צריך להיות משוגע בשביל להודות בשיחה מקומית שאני אוהב את הדוברת של מירי רגב; ושנינו היינו אדישים לגמרי כלפי מסגנאו מנגיסטו, ומסתבר שלא רק אנחנו (הוא לא זכה אפילו לקול אחד). מה שכן, לשנינו הייתה מועמדת שנואה: ענבר פיניאבסקי. היא כמובן זכתה, כי אפילו בתכנית טלוויזיה אני לא מסוגל להיות בצד המנצח.

נלה הייתה אחראית על הזמנת הכרטיסים, חוויה לא נעימה כשהמוכרת בטלפון נשפכת מצחוק למשמע שנת הלידה שלנו. הנחנו שלא תהיה בעיה, ושכנענו את עצמנו שאנחנו צעירים ברוחנו ושלא יהיה מוזר להיות שם. טעינו, היה מוזר. תחושת ההקלה שהייתה לנו למראה מבוגרים בסביבה נעלמה חיש כשהבנו שהמבוגרים האלה הקפיצו את הילדים, והמשיכו משם לבית קפה או משהו כזה שגדולים עושים. אך שום דבר מכל זה לא הכין אותי למה שקרה כשהתקרבנו לאולם: המפגש שלי עם המעריצות של קים.

קים

ההפקה פרשה שטיח אדום בכניסה לאולם. לא הכניסה שאנחנו פשוטי העם נכנסו בה, אלא זו של הכוכבים. הוליווד, נניח. על הגדר שחצצה בינינו ובין השטיח הריק עמדו בני משפחתה של ענבר, מצוידים במבטא דרום אמריקאי וחולצות "השורדת שלנו", ולידן נערות שצעקו "קים!" למישהי שנענתה לקריאות והתקרבה לסבב סלפי אקראי. ועוד שישה סבבים כאלה. אני רציתי כמובן גם להצטלם עם קים, אבל נתקלתי בבעיה חמורה: לא היה לי מושג מי זאת קים.

ראיתי את העונה הזאת של הישרדות, וגם את זאת שלפניה, ואת כל אלה שלפניה – ולא הייתה שם קים. ראיתי גם האח הגדול והמרוץ למיליון וגאליס – ולא הצלחתי להיזכר בשום קים. "בוא נשאל", נלה הציעה את המובן מאליו. "לא רוצה, אני ארגיש זקן". "רענן, תסתכל סביב. אתה זקן. וגבר. ואשכנזי. תתמודד עם זה". "אני צעיר ואמא מתוניס", אמרתי בניסיון נואש שאפילו לא זכה לתגובה, ומושפל ראש שאלתי מישהו שעמד לידי "אממ… מי זאת… אמממ… קים?"

???// @instakidstv | WEARING @zahvit22 • hat by @kwildream ? #מתחיליםעכשיו!!

A post shared by WILDREAM⭐️ (@kimorazulay) on

"אחת מיוטיוב" הוא ענה לי מיד, וגרם לי להרגיש מטומטם על זה שחשבתי על "גאליס" מהטלוויזיה. ובכן, הכירו: קים אור אזולאי, היום בת 15. "אינסטגרמית ופאשניסטה" היא הגדירה את עצמה בראיון בגיל 13, בעלת בלוג אופנה מצליח ורק 100,000 עוקבות ועוקבים באינסטגרם. עד שביררתי לא הצלחתי לעשות סלפי, מה שכמובן ליווה את כל הערב. אין לך מרפקים מספיק חזקים – אין סלפי.

חיכינו שעה וחצי לכרטיסים. זה היה מהלך מתחשב מצד ההפקה, כי אחרי זה חיכינו שעה נוספת לצילומים. נחמד שחילקו לשניים את זמן ההמתנה הארוך. אחרי שעה היה צילום של שיר הפתיחה (שירי מימון וסאבלימינל), ואז המתנה, ואז שידור חי, ואז פרסומות (המתנה), ועוד פרסומות (המתנה) ועוד פרסומות (המתנה), ובזמן ההמתנה היו כל מיני זמרים שהופיעו בשביל לשעשע אותנו בלי שצילמו אותם, שזה היה קצת מוזר, אבל כל זה היה כיסוי למופע של הגיבורה של הערב, השורדת האמתית, מלכת העולם, האלילה החדשה שלי. גיא זוארץ פנה מקום לרותי המפיקה.

רותי המפיקה

לפי כותרות הסיום קוראים לה רותי רון והיא מנהלת הבמה. אלא שהיא הציגה את עצמה רק בתור "רותי" ואני כנראה נמנמתי כשהיא אמרה שהיא מנהלת במה ולכן החלטנו שהיא המפיקה. על כן אאלץ לנטוש את המציאות האובייקטיבית, ולדבוק במציאות שנוצרה אי שם בחולון בערב שבת חם בחודש ספטמבר 2017 ולהמשיך לקרוא לה "רותי המפיקה". זה הנרטיב שלנו ובתור קוראי הנאמנים תאלצו לקבל אותו ללא עוררין.

חדי הזיכרון ביניכם יזכרו אותה בתור "רותי והמעטפה", כשהייתה נכנסת לתת לצביקה הדר את שם הזוכה בהצבעות הקהל בכוכב נולד. בניגוד לרותי והמעטפה, רותי המפיקה אינה כוכבת שקטה שמוסרת מעטפה והולכת. לא. רותי המפיקה היא הסטארית האמיתית של מאחורי הקלעים: עם אוזניות גדולות על הבמה היא מקבלת מאתנו, מרצוננו החופשי, שליטה מלאה על כל מעשינו באותו ערב. ברצונה נקום וברצותה נשב, ברצותה נתגאה וברצותה נשפיל מבטנו, והכי חשוב: היא אמרה לנו ליהנות, אז נהנינו.

רותי המפיקה צריכה לנהל אירוע בשידור חי עם ים רייטינג. כלומר, יש לה משימה שאם במקרה הייתה מוטלת עלי, סביר להניח שהייתי עולה על המסלול הבטוח להתקף לב, כך שהייתי בעדה עוד לפני שהיא אמרה מילה. בינה ובין ההצלחה במשימה עומדים, ובכן, אנחנו. חבורה רועשת, לא צייתנית ומשועממת למדי, שמשמשת בתור תפאורה לפרק סיום שחלקו הגדול צולם מראש על אי בפיליפינים. "אם לא תמחאו כפיים אז לא צריך אתכם", הבהירה מראש, "היינו מצלמים את התכנית בלי קהל וזהו". מחאנו כפיים.

להפעיל 3,000 אנשים זו משימה מסובכת. תאמינו לי. אני יודע את זה כי אני מורה ואני כל יום מנסה להפעיל 30 אנשים בהצלחה חלקית בלבד. כמורה, זיהיתי טוב את כל הטקטיקות שבהן היא השתמשה: הבקשה ("תשבו בבקשה"), הדרישה שמתחפשת לבקשה ("ביקשתי לשבת!"), הדיבור בגוף ראשון רבים ("בואו נתיישב"), הקביעה ("כולם יושבים"), התפילה ("כולם יושבים? תודה!"), האיום ("מי שלא ישב לא יהיה כאן"), הייאוש ("נו מה יהיה?"), רגשות האשם ("עם כל הכבוד…"), והג'וקר ("ששששששש").

> ראש השנה הוא גם יום הדין הקולקטיבי

גיא זוארץ בגמר הישרדות (צילום: פלאש90)

גיא זוארץ בגמר הישרדות (צילום: פלאש90)

גם אני כמובן משתמש בכל אחת מהטקטיקות האלה – ההבדל בינינו הוא כמובן שלה זה עובד: כולנו התיישבנו ולמדנו איך למחוא כפיים ("אני סופרת מעשר ומטה, מתחילים למחוא כפיים בשלוש ולא מפסיקים גם כשאני מגיעה לאחת, כי אז ישמעו אותי בשידור, אתם ממשיכים עד שמתחילים לדבר") וגם מתי לא למחוא כפיים ("לא עכשיו! זה לא מצולם! את מבזבזת מחיאות כפיים והורמונים, אם זה לא מצולם זה בזבוז. תשמרי את זה לצילום").

ואז, כאשר שירי מימון וסאבלימינל עלו להופיע, נלה ביררה איתי אם שום דבר לא השתנה בעשורים האחרונים ולא עדכנו אותה: "אנחנו עדיין נגד סאבלימינל, נכון?", "כן" עניתי והסתכלנו שנינו במבוכה על הידיים שלנו שנעו בהתלהבות. הלא יאמן קרה, מחאתי כפיים לסאבלימינל. רותי המפיקה אמרה.

"המעריצות"

רציתי סקופ וסלפי. אין לי לא את זה ולא את זה. לא קרה שום דבר בערב שיכול ללמד אותנו משהו לא על הסדרה ולא על הפקת טלוויזיה. בשלב מסוים נלה הבחינה בהתרגשות שבטלפרומטר כתוב באמצע משפט של גיא זוארץ "נתי מתערב". "הא!" הוצאתי מיד את העט ואת הפנקס שנשאר ריק עד אז, "הנה הסקופ שלי!" חשבתי. רק שנתי נשאר יושב ושותק. גיא זוארץ המשיך את המשפט ועבר הלאה, והפנקס נותר ריק. בהפסקת הפרסומת האחרונה, רגע לפני ההכרזה על הזוכה, חשבתי שזו בעצם הדרך הכי פחות ממוסחרת לראות את הגמר. אין לי מושג מה הפרסומת האחרונה והכי יקרה עד עכשיו.

"תסתכל על הקהל", נלה אמרה לי, "זה ערב בילוי חינם של משפחות או חברות". היא צדקה, מדובר היה בבילוי פשוט – ההפך המוחלט ממה שמנסים לצייר לנו כצופים בבית. לרוב הקהל היה פייבוריט מן הסתם, אבל ההערצה הישראלית היא מינורית.

פה זה לא אמריקה. זו מדינה קטנה, אף אחת לא באמת התרגשה מכך שהיא יושבת 25 שורות מעל מעיין, ענבר או מנגיסטו, וגם לא מול גיא זוארץ. נלך מספיק זמן ברחוב ונמצא סלבס שאנחנו מעריצים יותר. חוץ מבני משפחה וחברים קרובים של המתמודדים, לא הייתה התרגשות באולם. כשלא השתעממנו אז פשוט נהנינו, לא יותר ולא פחות. זה אולי מצטלם פחות טוב ממעריצות צורחות בהתרגשות, אבל זו המציאות. בסופו של דבר זו הרי תכנית מציאות, לא?

> גזל ואוריינטליזם: המופע המביש של השמלה מהנגב בשבוע האופנה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf