newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הכוונות הטובות של ח"כ מוחמד ברכה

ח"כ ברכה השווה בראיון לקראת פרישתו מהכנסת בין חברי הכנסת הפלסטינים ה"מתגרים" לבין ליברמן, והוסיף שמן למדורת העליהום נגדם. וגם, מיהו מחבל?

מאת:

ריאיון הפרישה שנתן ח״כ מוחמד ברכה למוסף "הארץ" מלא בכוונות טובות. לא ממש כוונות טובות כלפי עמיתיו ובני עמו, המתעקשים לעמוד גאים וזקופים מול הכובש ולומר את האמת המרה, אלא יותר כלפי מפלגתו המקווה לקושש עוד כמה קולות ממצביעי מרצ בבחירות הבאות.

בריאיון עצמו מצאתי את עצמי מסכים עם כמה היבטים בהשקפת עולמו של ח"כ ברכה, ולא מסכים עם היבטים אחרים. אך מה שבאמת מטריד זו הבחירה של ברכה להגדיר את חברי הכנסת הערבים "המתגרים", במילים לא אחרות מאשר "מסוכנים" ולעשות השוואה גרוטסקית עד כדי גיחוך בינם לבין לא פחות מליברמן. לקרוא ולא להאמין. ברור שהדיבור מכוון כלפי ח"כ זועבי, כך שהשימוש בביטויים כמו "אמירה חריגה ומטופשת" נועד להוסיף עוד שמן למדורת העליהום המסוכנת כנגדה וכנגד הפלסטינים החושבים כמוה, ומדיף ריח קל של פטריארכליות, במיוחד על רקע מאבקו הזכור למניעת שריון לנשים ברשימת חד"ש.

> בוקר טוב שמאלנים, הגיע הזמן להתחיל להתארגן לבחירות

ח"כ מוחמד ברכה בהפגנה בחיפה נגד גיוס פלסטינים לצבא (צילום: עומר סמיר/אקטיבסטילס)

ח"כ מוחמד ברכה בהפגנה בחיפה נגד גיוס פלסטינים לצבא (צילום: עומר סמיר/אקטיבסטילס)

סימטריה בין כובש לנכבש היא השוואת ההתנהגות, המניעים ותפיסת עולמם של שני הצדדים. אני רגיל לאותה סימטריה הנעשית בין מדכא ומדוכא, במיוחד כשהיא נעשית על ידי "השמאל" הציוני, כך שלרוב אבחר להבליג. כאשר אותה סימטריה נעשית על ידי פוליטיקאי ערבי, ועוד יושב ראש מפלגה, אני מוצא את עצמי נלחם בדחף להגיב, ולו רק מתוך הבנה שזהו זמן מסוכן לבקר פלסטינים בתקשורת העברית.

הסימטריה בין הכובש לנכבש היא אחיזת עיניים ידועה של השמאל ומחנה השלום הישראלים. בראיון ברכה מצר על כך שאמירה "חריגה ומטופשת שלי יכולה להשפיע על מקום עבודתו של עובד ערבי", מבלי לחשוב פעמיים שאותן "אמירות מטופשות" הן מטופשות רק בישראל, ושאותו עובד ערבי עשוי לחשוב יותר כמו זועבי ולא כמוהו, ומחפש פורקן בדמות פיגורה ציבורית שתאמר את שעל ליבו.

זמירות שונות בעברית ובערבית

ההתרפסות בפני הציוני הפאשיסט לעולם לא תוכל להיות התנהגות נכונה. הציבור בישראל שובר חזק ימינה, וברכה חושב שעל הציבור הפלסטיני להתנהג לפי תפיסת עולמו של הכובש והמדכא, שרק נהיה יותר אלים ומסוכן. על רקע האיומים על חייה של זועבי, השתלחותו של ברכה מסוכנת. גם אם נעשית על ידי פוליטיקאי ותיק המעוניין לקושש עוד כמה קולות. האם אין כאן אחריות לאומית כלפי בני עמו המאוימים ברצח והבוחרים לא להתרפס ורק להתגונן מפני הגזענות, אלא לצאת ולומר בריש גלי את שעל ליבם?

הלאומיות הפלסטינית לא תהיה דומה או שווה לזו הישראלית. בעוד הראשונה נכפית עלינו מתוקף היותנו נכבשים, מודרים ומופלים, השנייה מסוכנת, גזענית וניאו-קולוניאליסטית. ליברמן המולדבי הוא אדם חשוך, גזען ואחראי ישיר למקרי האלימות נגד פלסטינים באשר הם. האם התבטאויותיה של זועבי ושכמותה גם מסיתים לרצח וגזענות? מדוע הבחירה להילחם בכיבוש בצורה עממית בגפך, ללא שותפות יהודית הדורשת אין ספור פשרות וויתורים בלתי נסבלים, מסוכנת ממש כמו ליברמן?

כפעיל פוליטי, אני מודע ליתרונות השותפות ערבית-יהודית במאבקים מסוימים. מה לעשות שבישראל ליהודים, גם יהודים שנואים אוהבי ערבים, קל יותר להזיז דברים. אך בין זה לבין חבירה טוטאלית למאבק משותף ועקר באש ובמים רק כדי להתקבל על ידי הציונות, תוך נסיונות אינטגרציה המלווים בויתורים בלתי נסבלים מבחינת הפלסטינים, יש מרחק רב מדי.

האמת היא, שלו יותר ויותר פלסטינים היו אומרים את שעל ליבם, חלק גדול מהם היה נשמע יותר כמו חברת הכנסת זועבי ולא ממש כמו ברכה. הראשונה מעודדת צעירים לא לוותר על עקרונותיהם, השני מעודד אותם להשמיע זמירות שונות בבואם לדבר עם יהודים. כך לא בונים את החברה השוויונית אותה מפלגתו רוצה לבנות. חובתנו כמיעוט אזרחי השייך ללאום גדול לנסות ולאתגר את השיח הציבורי המסוכן בישראל, ולא לחכות שהציונות תרד מהעץ הגבוה עליו טיפסה. גם אם זה אומר שליברמן מ"מולדובה ביתנו" יסית נגדנו.

מי באמת מחבל?

ואם בסימטריה ואמירות עסקינן, קשה לי שלא להתייחס לנושא ההגדרה של פעילים פלסטינים הבוחרים להתנגד באמצעים אלימים כ-"מחבלים".

בבואם לתאר את אירועי בית הכנסת בהר נוף ומקרי הדריסות של התקופה האחרונה, אפילו אנשי שמאל פוסט ציוניים יגדירו את מבצעי הפעולה כמחבלים או טרוריסטים. לא רק בתקשורת המיינסטרימית הישראלית, גם עמיתיי בשיחה מקומית יבחרו לעתים קרובות להגדיר צעיר ערבי רדוף ואנוס הפונה לפעולת ייאוש אלימה כמחבל.

האמת האובייקטיבית היא, שגם לו נבחר להחיל סימטריה ולקרוא גם לשוטרים, חיילים ושאר מפגעים יהודים, "מחבלים", ייעשה עוול לפעילים פלסטינים המבצעים פעולות ספורדיות ומיואשות. כמה מכם יודעים על הרדיפות הבלתי פוסקות מטעם המשטרה מהם סבלו משפחותיהם של עודאי וע׳סאן אבו ג׳מל, "המחבלים" מהר נוף? כמה מכם יודעים על הפשיטות הליליות של מג"ב לבתים במזרח ירושלים, פשיטות המסתיימות במעצרים פשוטים לעתים רחוקות בלבד, ובדרך כלל במכות משפילות מול בני המשפחה, כאשר המעצר הבלתי נמנע הוא רק קינוח?

בעוד השוטר, החייל או האזרח הישראלי יבצע פעולה אלימה כנגד פלסטינים בשל גזענות בלבד לרוב, לצעירי מזרח ירושלים ולצעירים פלסטינים רבים התמונה נראית אחרת לגמרי. ה"פיגוע" נראה כמפלט אחרון ובלתי נמנע, ולא יעזור כמה שתצקצקו ותזדעזעו, הטריגר והקטליזטור מגיע מכם ומתמיכתכם בכיבוש ובפשעיו, שמבחינת אותם צעירים הוא ההווי שלהם.

ואם בכל זאת בוחרים להמשיך ולהתשתמש באותו מושג בעייתי, השימוש הנכון והיחיד ייעשה בבואנו להגדיר את קברניטי הממשלה והצבא המוסרי בגלקסית שביל החלב. שם נמצאים "המחבלים" האמיתיים.

> ההסתה האסטרטגית של נתניהו

 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf