newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך הכיבוש נראה בעיניך: התמונות והסיפורים שלנו

לציון 47 שנים לכיבוש הישראלי של הגדה המערבית ועזה ביקשנו מכל צלם וצלמת באקטיבסטילס לבחור תמונה אחד מתוך הארכיון האישי ולכתוב מה היא אומרת על הכיבוש מבחינתם

מאת:

אורן זיו

ההפגנות נגד הגדר והכיבוש בכפר בילעין בגדה המערבית התחילו ב-2005. הייתי הולך כמעט כל שבוע לשם, הכרתי את רוב האנשים שהשתתפו בהן. אחד מהם היה באסם אבו רחמה, הידוע גם בכינויו "פיל". הוא תמיד היה הולך בראש הצועדים ומנסה לפנות אל החיילים בעברית.

תמונה זו צולמה בבלעין ב-25.7.08, במהלך שבוע המחאה נגד החומה. ביום שבו צילמתי אותה, הצליחו חלק מהמפגינים לעבור את השער הראשון ולצעוד בין שני חלקים של גדר ההפרדה. פיל רץ עם עפיפון שניתן לו על ידי פעיל ישראלי, חבר שלי, יובל. הוא רץ עם העפיפון והחיילים התבוננו בו מצידה השני של הגדר. כשנה אחר כך, ב-17.4.09, חייל צה"ל ירה בו מיכל של גז מדמיע. פיל נפצע קשה ומת בדרך לבית החולים. אחרי שחזרתי מחדר המתים ברמאללה, חיפשתי בארכיון תמונות שלו, ומצאתי את זאת. נתתי את התמונה למשפחתו.

אורן זיו/אקטיבסטילס

אורן זיו / אקטיבסטילס

באסל יאזורי

תחנת הכוח של אשדוד נראית היטב בעין בלתי מזוינת מהצד הפלסטיני של אזור החיץ, "האזור האסור בכניסה", שבצפון עזה. החיילים המוצבים במגדלי השמירה באזור הזה ידועים בברוטאליות שלהם כלפי פלסטינים, בין אם הם גברים, נשים או ילדים. רבים נהרגו מהירי מהמגדלים האלה. עקבתי אחרי שני גברים צעירים והגעתי עד לגדרות התיל, והחלטתי להתקרב מעט. תוך שניות הגיע ג'יפ צבאי וירה יריות אזהרה, אז גז מדמיע, ואז צעק החייל שנחזור מיד לאחור.

באסל יאזורי/אקטיבסטילס

באסל יאזורי / אקטיבסטילס

שירז גרינבאום

תמונה זו צולמה בדרום הר חברון ליד הכפר ג׳יוס בספטמבר 2012. בשעות בוקר מוקדמות הצטרפתי לפעילי "תעאיוש" המלווים רועים פלסטינים באזור. כפי שקורה על בסיס יומיומי, לקח לא יותר משעה ומתנחלים הגיעו להציק ולתקוף את הרועים.

המתנחל שבתמונה רץ בירידה את ההר כשהוא יורה באוויר עם ה-M16 שניתן לו על ידי הצבא מתוקף תפקידו כרבש"צ בהתנחלות הלא-חוקית מצפה יאיר. החוק קובע שאסור לו להוציא את הנשק מחוץ לגבולות הישוב, אבל הוא עשה זאת. העדר השקט התפזר לכל הכיוונים והרועים הפלסטינים כמו גם הפעילים נאלצו לפנות את המקום כדי לשמור על בטחונם. בעיניי האלימות בתצלום היא רק עוד מופע של האלימות המופעלת כל דקה, לאורך שנים, על האוכלוסיה, הטבע והאדמה הפלסטינים. אי עצירת פעולות האלימות של מה שנוח לכנות ״הימין הקיצוני״ היא רק דוגמא אחת של השליטה מטילת האימה של ישראל בשטחים הכבושים.

שירז גרינבאום/אקטיבסטילס

שירז גרינבאום / אקטיבסטילס

קרן מנור

חקלאי פלסטיני מסתכל על נוף יפהפה בעמק הירדן. פעמיים הרסו הרשויות הישראליות את החווה שלו ואת ביתו, כמו גם את שאר הכפר שלו. אבל הוא החליט להשאר במקום, להתנגד לנסיונות לעקור אותו. הוא נלחם באמצעות עצם הקיום שלו. זה סיפורו של בורהאן בשאראת מח'רבת מכח׳ול בבקעת הירדן. זה גם סיפורם של פלסטינים רבים אחרים.

קרן מנור/אקטיבסטילס

קרן מנור / אקטיבסטילס

מרייקה לאוקן

הערב יורד על כביש 60, בו עוברים אב ובנו בדרכם לביקור קרובים ועמם שתי כבשים, אולי לחגיגות הצפויות ביום למחרת. בעודם חוצים את הכביש הראשי של כפרם, כביש שעליו שני מחסומים צבאיים, הם מעוכבים על ידי חיילים במחסום פתע למשך עשרים דקות.

אני לא יודעת אם זו האמת. אם הם אב ובנו, או בדרך לאן הם, או למה משמשות הכבשים, או אם יאחרו עכשיו בגלל החיילים. אבל מה שאמיתי הוא המחסום, מחסום שלא היה שם שעה לפני כן, ולא יהיה שם שוב שעה לאחר מכן.

מרייקה לאוקן/אקטיבסטילס

מרייקה לאוקן / אקטיבסטילס

יותם רונן

בחרתי בתמונה בה רואים את מחסום קלנדיה ביום שלג. בכל יום אחר הפריים הזה נראה רגיל, מראה "סטנדרטי" של מחסום. עברתי בקלנדיה פעמים רבות בעבר, אולם אף פעם לא טרחתי לעצור ולצלם את המבנה הזה, אלא אם כן היו שם התנגשויות. בחרתי בתמונה מפני שמבחינתי, מנקדות המבט של צלם, היא מסמלת עד כמה הכיבוש הפך בנאלי. כל כך נורמלי ורגיל עד שנזקקתי לגימיק – כמו יום שלג למשל – כדי להפוך מקום נורא כמו מחסום קלנדיה למשהו ששווה תמונה.

יותם רונן/אקטיבסטילס

יותם רונן / אקטיבסטילס

אחמד אל-באז

ב-5 ביוני 1967 אירע הסבב השני של הכיבוש הישראלי, הפעם בגדה המערבית, מזרח ירושלים, עזה, רמת הגולן וסיני. ישראל המשיכה את ה"נכבה" על ידי הקמת יישובים וגירוש פלסטינים, במיוחד מירושלים. ישראל קראה לזה "איחוד ירושלים", לא כיבוש, אבל רגע – מי חילק אותה מלכתחילה ב-1948?

היום מיליוני מוסלמים ברחבי העולם לא יכולים לבקר במקום השלישי בחשיבותו הדתית לאסלאם. פלסטינים בגדה צריכים לחכות עד גיל 45 כדי לקבל אישור להתפלל על הר הבית. פלסטינים בעזה כלל לא יכולים להגיע לירושלים. תהליך שינוי זהותה של העיר על ידי ישראל ממשיך, בזמן שהעולם שותק.

אחמד אל-באז/אקטיבסטילס

אחמד אל-באז / אקטיבסטילס

מוסטפא באדר

אחרי מלחמת ששת הימים הסבו כמה ישראלים את תשומת לבם לעיר העתיקה של חברון (בערבית – אל-ח׳ליל). ההתנחלות התחילה לפעול כמו תולעת שאוכלת את העיר ואת סביבותיה יום אחר יום. כמו בירושלים, חברון חולקה לשני עולמות במקום אחד. למעלה: המתנחלים. למטה: אנחנו. אני קורא לתמונה זו – העולם שמתחת.

מוסטפה באדר/אקטיבסטילס

מוסטפה באדר / אקטיבסטילס

ריאן רודריק ביילר

ילדים רצים ברחובות לצד ציור קיר של פלסטין ההיסטורית, מחנה הפליטים עאידה באזור בית לחם.

מאז קריסת תהליך השלום, בחסות האמריקאית, נראה שקל הרבה יותר לענות לשאלות הנצחיות "האם מת פתרון שתי המדינות?" ו"האם ישראל מדינת אפרטהייד?". הילדים בתמונה ידעו את התשובה לשאלות האלה הרבה לפני המתווכים האמריקאים, כמובן. עם כל שנה שחולפת, כל יחידת דיור נוספת שנבנית בהתנחלויות וכל בית פלסטיני שנהרס – 1967 הופכת לרלוונטית פחות, ו-1948 חוזרת לקדמת הבמה.

מבחינת הפליטים, מובן ש-1948 תמיד הייתה הסיפור. המפות המצוירות על קירות מחנות הפליטים, בעאידה כמו גם באחרים, דומות לאלו של משרד התיירות הישראלי בהיעדרו המוחלט של הקו הירוק. החומה שסוגרת על מחנה הפליטים עאידה לא נבנתה על קו גבול בינלאומי מוכר. החיילים הישראלים שפולשים למחנה בלילות ועוצרים את אחיהם ואבותיהם של הילדים לא מכבדים שום "שטח איי" כזה או אחר.

בתוך כך, הריסות ועקירות של קהילות פלסטיניות בתוך גבולות 48' מוכיחות שהאפרטהייד הישראלי לא מיושם רק בתוך השטחים הכבושים. בהתאם, המאבק הפלסטיני לחירות לא עוסק רק בכיבוש של 67'. הוא עוסק בציונות, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיניות הישראלית מאז 1948.

ריאן רודריק ביילר/אקטיבסטילס

ריאן רודריק ביילר / אקטיבסטילס

שחף פולקוב

כשעומדים על פסגת הגבעות בנעלין, אפשר לראות את האדמות הישנות: האדמה שנגזלה ב-1948 ליד לוד, האדמה שנגזלה במהלך בניית חומת ההפרדה, והאדמות עליהן נבנה היישוב היהודי חשמונאים בשנים של הסכמי אוסלו. הכיבוש עבורי, כפי שהוא משתקף מהנוף הספציפי הזה, הוא סיפור עקירת העם הפלסטיני והניסיונות החוזרים והנשנים של ישראל לדחוק אותו אל מחוץ לתודעת היהודים/ישראלים שחיים כאן. צעדי ההפרדה הללו אינם עוצרים לרגע וכמעט בכל יום משפחה פלסטינית מאבדת את ביתה. כך אני רואה את הכיבוש.

שחף פולקוב/אקטיבסטילס

שחף פולקוב / אקטיבסטילס

אן פאק

צילמתי את התמונה הזאת חודשים בודדים אחרי שהגעתי לפלסטין ב-2003. עד היום זו אחת מהתמונות החזקות שצילמתי, ואני חוזרת אליה כל פעם מחדש. אני חושבת שזה בגלל שהמראה הזה של "דוד מול גוליית" מגלם בעיניי את תמצית הכיבוש ומבהיר באופן חד וברור וויזואלי מאוד את היעדר מאזן הכוחות המוטה בין הצדדים.

באותו יום היה מחסום קלנדיה (שהיה אז קטן משהוא עכשיו) סגור לחלוטין לתנועה, מאיזו סיבה שלא תהיה. פלסטינים רבים כעסו על כך שלא מאפשרים להם לחזור לבתיהם בירושלים. אפשר היה להרגיש את המתח באוויר. החיילים צעקו על כולם. ראיתי ילד שניסה את מזלו בעקיפת החיילים, עד שנתקל בחייל ענק שהרים את ידו כדי להכות אותו. זה היה הרגע שלכדתי במצלמה. התמונה הזאת זיקקה מבחינתי את המהות של מערכת השליטה וההשפלה, את הסביבה שבה ילדים פלסטינים גדלים, את הפיקוח על כל צעד ושעל בחייהם, ואת האלימות המובנית לתוך מצב הכיבוש.

אן פק/אקטיבסטילס

אן פאק / אקטיבסטילס

עומר סאמר

התמונה הזאת צולמה אחרי שהמסגד באום אל פאחם הוצת בידי קבוצה של ישראלים שגם ריססו סיסמאות שנאה על קירות המבנה. זה היה יום קשה מאוד עבור תושבי העיר. רבים באו להתפלל בעקבות המקרה, ומפני שבפנים לא היה מקום לכולם, חלק התפללו בחוץ, ליד הקיר ומתחת לסיסמאות שקראו לגירוש שלי ושל בני עמי. יש קו ישר שמחבר בין פעולות "תג מחיר" בתוך ישראל ובגדה. כולן משקפות שאיפה עמוקה, אצל חלק מהציבור היהודי-ישראלי, שהעם הפלסטיני פשוט יעלם מאדמה זו. אבל אנחנו כאן. אני נולדתי באום אל פאחם, ואני רוצה שלום.

עומאר סאמיר/אקטיבסטילס

עומאר סאמר / אקטיבסטילס

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+. תרגום: גבי גולדמן וחגי מטר

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf