newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מטרידני היום-יום מפחידים אותי הרבה יותר מליצנים

סופה של תופעת הליצנים לחלוף. אך המטרידנים ימשיכו לארוב, לשרוק, להעיר הערות פוגעניות, לאונן במכונית חונה, לשלוח ידיים. אילו המשטרה היתה נוהגת כלפיהם באותה מדיניות של אפס סובלנות, אולי המרחב שלנו הנשים היה בטוח יותר

מאת:

כותבת אורחת: מורג וילהלם

שגעת הליצנים תפסה אותי בזווית לא טובה, ולא רק בגלל חרדת תחפושות ואיפור שליוותה אותי בילדותי. אין לי מושג על מה מבוססת עלילת התסריט של הסרט "איט" (It) המהווה את ההשראה לתופעה הזו, וזה גם לא ממש מעניין אותי. מעניינת אותי תופעת הלוואי שלו, או יותר נכון התגובה שלנו לתופעה, שאינה שופטת באותה חומרה הטרדות יום יומיות כמו את הטרדות הליצנים.

אתמול בערב, בעודי הולכת לביתה של חברה ומחשבת כבכל פעם מסלול צעידה מואר, ומאויש במידת האפשר, חשבתי שראיתי ליצן. הסתובבתי מדרך הקיצור והמשכתי כרגיל ברחוב. לא שיניתי תוואי ספציפית בגלל "הכביכול ליצן", הייתי עושה זאת גם אם לא חשבתי שהוא עוטה מסכה מפחידה. ברחוב המואר הבנתי פתאום דבר משונה – יש מצב שעל אף טראומת הילדות שלי, אני מפחדת מתקיפת ליצן פחות מאשר ממטרידני היום יום?

הסיבה לכך, הבנתי מאוחר יותר, היא שאם הייתי מתריעה על ליצן, עוברי האורח והשוטר הנלהב שהיה מגיע למקום היו בעדי. אף אחד לא היה אומר שאני ממציאה, מגיב שזה "בקטנה" או שולף מסכת ליצן ומצטרף לחגיגה. להפך, היינו יוצאים אני והמינימום יס"מניק שהגיע לזירה למרדף ומוצאים איזה ילד מפוחד יושב בחדר שלו; ובזמן שהוריו המבועתים יובלו לניידת, אני אספיק לחטוף סלפי עם איש כוחות הביטחון ואצא גיבורת החג.

> כך נוצלו הנשים הבדואיות לקמפיין בעד ייהוד הנגב והגליל

אילו שוטרים ואזרחים מודאגים היו פועלים למיגור הטרדות לפחות במחצית מהמרץ שהם משקיעים בלתפוס ליצנים, אולי המרחב היה יותר בטוח לנשים. (צילום אילוסטרציה: חן לאופולד/פלאש90)

אפס סובלנות לליצנים, אך לא למטרידנים

כי נחשו מה עוד משותף לכל הליצנים המטרידים מלבד מסכה ותקיפות מבהילות ברמות? כולם גברים. אומנם רובם טינאייג'רים משועממים שבהשפעת הסרט תוקפים עוברי אורח והם לא בוחלים בגיל או מגדר. אך בעיניי אין זו תופעה חדשה כלל, המרחב הבטוח שעליו מאיימים הליצנים, מעולם לא היה כזה עבורי ועבור נשים וקבוצות מוחלשות אחרות. חשוב מאוד להבדיל בין תקיפות והטרדות ברמות חומרה שונות. אך בעיניי אין כמעט הבדל בין ליצנים מטרידים, לבין נערים, גברים ואנשים מבוגרים שמפריעים תכופות להתניידות החופשית ברחובות ובמקומות העבודה והבילוי; רק שאחת היא התנהגות מקובלת בנורמה והשנייה נתפסת כהזיית נעורים.

סופה של תופעת הליצנים המטרידים לחלוף ודינם כדין ספינר. אך המטרידן, שאין לו צורך לעטות מסכה ימשיך לארוב, לשרוק, להעיר הערות פוגעניות, לאונן במכונית חונה, לנבוח, לצפור, לשלוח ידיים; לא רק בסמטאות חשוכות או ברחובות ריקים ומרוחקים, אלא גם לאור יום ואף במקומות שאמורים להיות מוגנים יותר עבורנו בתוך המשפחות והבתים שלנו.

כל כך מקומם ומכעיס שמדיניות "אפס הסובלנות" שמונהגת כיום כלפי נערים בתחפושת ליצנים, אינה דומה כשזה מגיע לידי ההתנהגויות המטרידות שמפורטות לעיל. מה שגורם לי לתהות –  האם המרחב שלנו יכול להיות בטוח עבור כולן במידה שווה? אולי, אילו שוטרים ואזרחים מודאגים היו פועלים למיגור הטרדות לפחות במחצית מהמרץ שהם משקיעים בלתפוס ליצנים.

לכן, בהעדר מערכת אכיפה מגוננת (ראו מקרי עינויים והטרדות בין כותלי המתקנים המשטרתיים), עלינו להיות משטרת הסיור אחת של השנייה. בואו נעלה מודעות, נשתף ונדווח במקרים וחוויות של הטרדה – גם אם הן קשות לשחזור. בואו נקרא לליצן בשמו.

מורג וילהלם, בת 31 מירושלים. בוגרת תואר שני בתולדות האמנות ועורכת מגזין עצמאי בשם: "ספוליה" שעוסק בנשים ואמנות.

> נשים רוצות לעשות שלום. איך? תשאלו את הגברים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf