newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך למסמס מחאה חברתית ב-12 צעדים פשוטים

כדי לא להיראות אטומים מקבלי ההחלטות מאפשרים לציבור למחות, אבל מציבים מולו מסלול מכשולים שיטתי. המאבק להעלאת קצבאות הנכות כמשל

מאת:

על רקע שחיקת מעמד הביניים וייבוש השירותים החברתיים בישראל, עולות על סדר היום הציבורי סוגיות הדורשות מענה, מצוקות שתובעות פיתרון, מדיור ועד בריאות, מפערים בחינוך ועד עמלות הבנקים. מקבלי החלטות רבים בישראל, מראש הממשלה ומטה, מאמינים שאנשים צריכים להסתדר בעצמם, שכך "השוק החופשי" פועל הכי טוב. מצד שני, הם לא רוצים להצטייר כאטומים ורעי לב. אז מה עושים?

למרבית השמחה, ישנה תכנית צעדים מבוססת ומוכחת שמאפשרת לממשלה, כל ממשלה, להחליש דרישות חברתיות, צודקות ככל שיהיו. לא תמיד צריך ליישם את התוכנית בשלמותה כדי לדרוס מאבק חברתי, אבל שלד התוכנית שימושי ומועיל למקבלי החלטות שזו המטרה שלהם, כמעט בכל מצב.

לשם המחשת שלבי התוכנית, אני אשתמש ברוב המקרים בדוגמה רלוונטית – קצבאות הנכות.

צעד ראשון: הזנחה

אם זה שבור, למה לתקן? תן לנושא לדעוך בקרן זווית, ולהישחק מעצמו, כל עוד אתה יכול. כך, למשל, קצבאות הנכות לא עודכנו ריאלית במשך למעלה מעשור, מאז קוצצו ב-2003 ובוטלה הצמדתן לשכר הממוצע במשק. כתוצאה מכך, נפלה הקצבה משני שליש משכר המינימום, לפחות מחצי. הידד!

צעד שני: התעלמות

אחרי שנים של מצוקה, אנשים מתחילים לצעוק ולדרוש שינוי. אבל כל עוד אפשר, מתעלמים מהם. קמפיין "נכה הוא לא חצי בן אדם" החל בראשית 2015 אבל שום דבר לא קרה עד קיץ 2016.

צעד שלישי: לעג לרש (תרתי משמע)

כשהמחאה כבר מתחילה להגיע לעוצמה גבוהה מדי, זה הזמן להחליט על מהלך מצומצם עד כדי גיחוך, ולהכריז עליו בקול תרועה רמה כהתקדמות משמעותית לטובת הציבור. באוגוסט 2016 החליטה הממשלה להגדיל את קצבת הנכות ב-100 שקל. כן, 100 שקלים שלמים!

> בניגוד למגמה העולמית, בישראל ככל שצעירים יותר משכילים פחות

נכים חוסמים את הכניסה לאשדוד בדרישה להעלות את גובה קצבת הנכות לשכר המינימום (פלאש90)

מאבק סזיפי מול מסמוס שיטתי. נכים חוסמים את הכניסה לאשדוד בדרישה להעלות את גובה קצבת הנכות לשכר המינימום (פלאש90)

צעד רביעי: הבטחות שווא

אחרי שזריקת הפרוטות נחשפת במערומיה, זה הזמן לקרוא לדמויות ציבוריות בולטות למשרדך ולהבטיח להן פיתרון בעיניים דומעות ותוך שיתוף סיפורך האישי המרגש. זה בדיוק מה שעשה שר האוצר כחלון בדצמבר 2016, כשהזמין את הפעילים החברתיים ויקי כנפו ודוד מזרחי למשרדו והבטיח שהעניין יטופל. כן, בדיוק העברנו את התקציב בלי זה, אבל אל תדאגו, עליי!

חודשים חלפו, וכלום לא קרה.

צעד חמישי: הקמת ועדה ראשונה

אין דבר חביב יותר על מקבלי החלטות מוועדות. הן הכלי המועדף לצורך מראית עניין של עשייה ועיכוב הטיפול בנושא מסויים, בתקווה שיישכח. קצבאות הנכות, למשל, הן לא בדיוק תופעה זניחה, שאיש עד כה לא נתן עליה את הדעת. המדינה מוציאה מדי שנה 13.6 מיליארד שקל על קצבאות לרבע מיליון משפחות. האם באמת צריך להביא פרופסור מכובד או פקיד לשעבר כדי שייבחן את הנושא, ויעבוד מספר חודשים על הצעה שיכול להכין אחד ממאות אנשי המקצוע המנוסים שכבר עובדים במערכת, תוך יום-יומיים?

צעד שישי: הוועדה (הראשונה) מאחרת

אם לא די בכך שהוקצתה כמות מופרכת של זמן לעבודתה המיותרת של הוועדה, אז גם את הדדליין הזה היא כמובן תחמיץ. ועדת זליכה לבחינת קצבאות הנכות שהקים כחלון באמצע פברואר 2017 לא היתה מהגרועות שבהן. הוצב לה מלכתחילה זמן לא ארוך (אם כי מיותר) של 45 יום, ולכן כאשר בסוף לקח לה כפליים כדי להגיע למסקנות, היה מדובר בעיכוב של שלושה חודשים "בלבד". כמובן, שהיו אלו שלושה חודשים של מצוקה עבור הנכים שמקבלים קצבאות מגוחכות. שלושה חודשים הם גם זמן מאוד ארוך עבור תנועת מחאה שמנסה לשמור על אנרגיה ולשמור על תשומת לבו של הציבור. אבל זו הפואנטה.

צעד שביעי: הוועדה (הראשונה) מדללת

בדרך כלל, לאחר עבודתה המאומצת, הוועדה הראשונה תרגיש מחויבת להמליץ על צעדים ממשיים לשיפור המצב. זה חלק הכרחי בטקס, כי הוא מקנה אמינות לחלק הבא. אבל הוועדה לעולם לא תמליץ לקבל את דרישות המחאה במלואן, או חס וחלילה ללכת מעבר להן. במקום להמליץ על הפתרון הכי נכון, הוועדה עושה מה שמצפה ממנה מי שמינה אותה – המלצת ביניים כדי להפחית לחץ ציבורי ולייצב את השיח על מדרגה נמוכה יותר. ועדת זליכה לא היתה שונה– אם הנכים דורשים השוואת קצבת הנכות לשכר המינימום, היא תמליץ על קצבה נמוכה ב-1,000 שקלים מהדרישה. למה? ככה.

צעד שמיני: מסקנות הוועדה הראשונה מחייבות… ועדה שניה!

לוח הזמנים במקרה של קצבאות הנכות היה דחוס למדי, בעיקר בגלל המחאה העיקשת, העוצמה הרגשית של הנושא, והטיעונים המוצקים שקשה להתווכח איתם. ברוב מהלכי הייבוש, הוועדה יכולה לשבת חצי שנה (ועדת ששינסקי הראשונה, ועדת אלאלוף) עד שנה (ועדת ששינסקי השניה, ועדת גרמן). ואחרי עבודה כל כך יסודית וממושכת, כמובן שהממשלה חייבת עוד זמן כדי "ללמוד את ההמלצות". לא משנה שמטרת הוועדה היתה ללמוד את הנושא.

בכל מקרה, בהנחה שהוועדה הראשונה המליצה על שינוי מהותי, התגובה האינסטינקטיבית של מקבל ההחלטות היא להקים ועדה שניה, שתדלל את המלצות הראשונה. לפעמים, הוועדה השניה תיקרא "צוות", כנראה לשם הגיוון. בעוד שהוועדה הראשונה היתה סתם מיותרת, הוועדה השניה היא כבר בגדר אבסורד.

במקרה של קצבאות הנכים, אם ועדת זליכה היתה הוועדה הראשונה, ועדת שמחון היתה השניה. וכמובן שהיא מלאה את תפקידה נאמנה.

> בעקבות חקירת דובר שוברים שתיקה, חיילים לשעבר לשקד: תחקרי גם אותנו

במקום תקציב, בואו אני אספר לכם סיפור אישי קורע לב. משה כחלון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

במקום תקציב, בואו אני אספר לכם סיפור אישי קורע לב. משה כחלון (אורן זיו / אקטיבסטילס)

צעד תשיעי: הוועדה השניה מדללת את הוועדה הראשונה

וזה במקרה הטוב! היו לא מעט מקרים בהם הוועדה השניה ביטלה לחלוטין את המלצות הראשונה או אפילו הפכה אותן. ועדת שמחון היתה מתונה יחסית. אם זליכה המליץ על 4,000 שקל, הם המליצו על 3,600, ולמה לא? ההפחתה השניה לא היתה שרירותית יותר מההפחתה הראשונה.

צעד עשירי: מתכנסים לפיתרון

אם הגענו כבר לשלב הזה, סימן שמדובר במחאה ממש עקשנית ונחושה. אחרי כל הוועדות והעיכובים, מקבל ההחלטות נאלץ להכריז על פעולה שתיתן מענה כלשהו לדרישות הציבור. זה אולי השלב שאליו מובילה הצעת החוק של יו"ר הקואליציה דוד ביטן, שהציע לחזור להמלצת זליכה להגדיל את הקצבאות ל-4,000 שקלים.

צעד אחד-עשר: עיכוב היישום

הפעולה עליה מכריז מקבל ההחלטות כמעט אף פעם איננה מיידית. תמיד צריך להמתין ליישומה, גם כשאין לכך שום נימוק סביר. קצבאות הנכים הן דוגמה קיצונית – מדובר בשינוי מספר במערכת מחשב. זהו. בהנחה שמערכות המחשוב בביטוח הלאומי הן מהמורכבות בעולם, ייתכן שתידרש יממה או שתיים לביצוע העדכון. אבל משום מה, כל ההצעות – זליכה, שמחון, ביטן – מדברות על כך שהקצבאות יחלו לעלות לכל המוקדם בינואר 2018. למה? ככה.

צעד שנים-עשר: הקפאה

עיכוב היישום נראה כמו צעד נואש, ובמקרים רבים אכן הוא מתברר ככזה. אבל לא תמיד. לפעמים, מקבל ההחלטות יוכל להיאחז בנסיבות כלשהן – מלחמה, משבר כלכלי, או סתם שינוי בתחזית התקציבית – כדי להסביר שאין ברירה והמצב השתנה וחייבים לחכות עוד ממש קצת כדי ליישם את המהלך עליו החלטנו. ככל שיישום המהלך יותר הדרגתי, כך יש יותר הזדמנויות להקפיא אותו בתואנות שונות. העלאת קצבאות הנכות אמורה להתבצע במספר פעימות. בדומה לסכום המופחת, ולעיכוב היישום, יש רק דרך אחת להסביר את שיטת הפעימות – כבסיס אפשרי לסכל את העלאת הקצבאות בעתיד. אחרת, מה הטיעון בדיוק? שמערכת המחשוב של הביטוח הלאומי תקרוס אם יקלידו לתוכה מספר גבוה מדי בבת אחת? שהנכים ייכנסו למצוקה עקב מבול הכסף שיציף את חשבונם?

***

התיאור לעיל אינו מיועד להביא ליאוש. ההפך הוא הנכון. כל התרגילים האלו הומצאו בגלל כוחה של המחאה והדרישה הציבורית. הרעיון הוא להבין את מסלול המכשולים הזה, לא להיות מופתעים, לעבור אותו ולהביא לשינוי אמיתי. זה קרה בעבר, ויקרה שוב, ויש לקוות שכך יהיה עם קצבאות הנכות.

אבל המתווה הזה כן מהווה תמרור אזהרה. הצלחה או הישג במאבקים חברתיים-כלכליים נמדדים בהשפעה הממשית שלהם על מציאות החיים של אנשים. במקרה של קצבאות הנכות, יהיה ניתן להכריז על הישג כאשר הכסף יגיע לנכים, ולא רגע אחד לפני כן. כל התפתחות אחרת יכולה להיות אבן דרך, סימן מעורר תקווה, או אפילו התקדמות. את הניצחון נראה בחשבון הבנק.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf