newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

העולם אולי שייך לצעירים אבל המבוגרים כבשו את שדרות רוטשילד

ברשת מלינים על גיל המפגינים נגד השחיתות כאילו מחאה נועדה לצעירים, ועל מבוגרים נגזר לנמנם עם חתול. ובכן, צר לי לאכזב. אנחנו דור מבוגר אבל לא שכחנו לבעוט בעכוזו של השלטון המסתאב. פתאום קם אדם לא צעיר ומתחיל ללכת

מאת:

כותבת אורחת: כרמלה כהן שלומי

בדרך לשדרות רוטשילד ראינו את זנב ההפגנה בוער, זרם הולך ומתעצם של אנשים בדרך לאותו מקום. בהמשך הפך הטפטוף לגשם ואשכולות אנשים חיכו במעברי חצייה לרמזור שיתחלף. לא מתחלף בקלות, הממזר. בצומת רוטשילד-אלנבי נעצרנו באדום וראינו ניידת משטרה מנומנמת חוסמת את הדרך באופן שהזכיר עזרה לזקנה לחצות כביש.

תישארו רגע על הדימוי הזה, עוד נידרש אליו בהמשך.

משטרת ישראל לא צפתה את ההמון שהציף את השדרה ואת הרחובות המוליכים אליה. גם המארגנים לא, חמושים רק במגפון ואזרחות טובה. גשם המפגינים היה לשיטפון ועד מהרה נלכדה גם הניידת כמו עלה על מים. על ראש הממשלה יש חגורת אבטחה עבה, כל מאחז בשטחים אוחז בנשק ומוקף גדוד שמרטפים במדים, אבל תל אביב שמרה אתמול על עצמה, ואפילו לא רע. כאן לא מקללים שוטרים. הענק השקט התבאס בנימוס. אולי זה מה שמבטיח את שלטון המושחתים. אנחנו עוד נהרוג אותם משעמום. כל כך קל איתנו.

לא היינו המון צועק אתמול, אבל היינו המון שאיש לא ארגן בהסעות מועצת יש"ע או גופים ממנים אחרים, רק אנשים שנפשם קצה בשלטון שעושה במדינה כבשלו, וקמו להשמיע קול מושתק. קול שאין לו הנהגה במדינה שאין בה אופוזיציה.

> "אנחנו לא הפולשים, עיריית תל אביב היא מי שפולשת לנו לחיים"

צפו: עשרות אלפי מפגינים נגד השחיתות השלטונית בתל אביב

(צילום ועריכה: שירז גרינבאום, אורן זיו / אקטיבסטילס)

במאמר בשיחה מקומית כתב חגי מטר מה שנאמר שוב ושוב באתרי החדשות וגם בשטח. מבוגרים היו הרוב המוחץ. ולא רק מתל אביב. המפגינים באו מכל רחבי הארץ. מי ברכב מי באוטובוס, אנשים קמו מהכורסה והגיעו, מחאתם היתה שקטה ונרגזת ומבקשת שמישהו ישים קץ למעוות שבו מנהיגות מושחתת מסדרת לעצמה סביבה מפנקת לעשות במדינה ככל העולה על רוחה.

ברשת מלינים על גיל המפגינים כאילו מחאה נועדה לצעירים, על מבוגרים נגזר לנמנם עם חתול. ובכן, צר לי לאכזב. לא אנחנו. אתמול התמלאתי גאווה, אנחנו דור מבוגר אבל לא שכחנו לבעוט בעכוזו של השלטון המסתאב, העולם עדיין שייך לצעירים, מסתבר, אבל אנחנו עוד נושמים, חברים. חכו.

אך בצעירים עסקינן ומפגינן, נשאלת שאלה כבדת משקל. למה בעיקר מבוגרים? גם בפ"ת, מה שנקרא בשעשוע 'הפגנת החתייארים', וזה לא רק משעשע, זה גם נכון ועצוב.

אכן, הפגנה נערכת בשעת ערב. צעירים מותשים משכיבים את הטף לישון ושכבת הצעירים הרווקים בטינדר או סתם לא מעוניינת. לישראל הצעירה אין ראש למחאות שאינן קשורות לצלחת שלהם. "יש מישהו אחר?" הם שואלים ומסכמים באדישות: "אין. ממילא ביבי ייבחר". או סיבת הסיבות: "כולם מושחתים". לילה טוב, ילדים. תקראו לאבא ואמא, נראה לכם איך קמים מהספה. כלומר צולעים ממנה.

מה שבאמת חסר במחאות זה הדם הצעיר הזועם שמטעין כל מחאה באנרגיה אחרת, זו שהמבוגרים כבר איבדו. אבל הם עסוקים בהישרדות פשוטה במדינה שלא שמה עליהם, נמצאים במורד שרשרת המזון החברתית. צעיר משתחרר מהצבא והוא כבר בפער עצום לעומת בני גילו במערב. שלא כתלמידי ישיבה. המדינה לא מממנת אותו ויש לו גם מילואים על הראש. קשה להאשים.

עם זאת צריך להודות שוב, זה דור אדיש מהוריו, אנוכי במידה מסוימת, שהכל נהיה בדברו ודברו מרוכז בנושאים אחרים, אולי בהגשמה עצמית, אין לו כוח לפוליטיקה. מחאה לא מגשימה כלום. תמצא אותו מפגין למען חתולים ונגד אכילת בשר, אולי מחיר הקוטג', וזה גם מזון לחתולים. בשר זה רצח אבל שלטון מושחת זה עניין לזקנים. באמא'שכם. כלומר בסבתא'שכם.

> ההפגנה החריגה של עשרות אלפי הכועסים

אלפים ב"צעדת הבושה" בתל אביב נגד שחיתות שלטונית (תומר נויברג / פלאש 90)

אלפים ב"צעדת הבושה" בתל אביב נגד שחיתות שלטונית (תומר נויברג / פלאש 90)

דור המבוגרים, הדור שלי, אם לדייק, הוא הדור הראשון למרד הצעירים. נולדנו להורים מהגרים צייתנים שלא בער להם לנענע את הספינה מהסיבה הפשוטה עד כאב: הם האמינו בה, לרגע לא חשדו שקברניטי המדינה שקמה מעפר לא יעלו את המדינה על ראש שמחתם, לא ידאגו לעמם. יש מיתון? המצב הבטחוני מתוח? יש בעל בית. לא אלמן ישראל. אני זוכרת את הורי מדברים על "הגדולים". הגדולים יודעים. דור פטריוטי וצייתן. באה מלחמת ששת הימים וזקפה עוד את גבם. לא כצאן לטבח. ההורים שלנו נרדמו מרוצים. אפילו הצרות 'משלנו'. מה רע?

הדור שלי התבגר בשנות ה-70 על אדי מהפכת וודסטוק ומרד בהורים. לחרדתם הגלויה ביטלנו בחדווה כל מה שקידשו, אבל את הבעיטה האמיתית קיבלנו אנחנו. מלחמת יום כיפור היתה פרשת דרכים מטלטלת, 2600 צעירים נהרגו, את בית העלמין הצבאי כינינו בסרקאזם מר שהסתיר זעזוע כבד: "עיר הנוער".

משם זה רק הידרדר. מהפך 77 הביא שינוי פוליטי, שלטון התחלף וחתולים חדשים המשיכו לשמור על השמנת, הם שמנו והסתאבו כמו קודמיהם במערך. היום ברור שהתלמיד עלה על רבו, המשיח דפק בדלת הנכונה וארץ ישראל השלמה עברה למרכז הבמה, התנחלה על גבעות ורקדה על הראש שלנו שירי גאולה ובעיקר ינקה מהקופה הציבורית, עברו שנים והיום היא בשלטון, עם עזרה גדולה מידידים חילוניים בשלטון, כבר עוזרת לחוקק חוקים פרסונליים למען מורמים מעם שדואגים רק לעצמם באין מפריע.

ובכן, מפריע קם. והוא כבר מבוגר מהוריו, אפילו מטפל בהם. כמו המדינה גם הם זקנו מאוד. אבל הדור שלנו, דור הביניים, זוכר ולא חושש. בשיערו זרקה שיבה, הגב כואב אבל לחץ הדם שלו נוסק במקומות הנכונים. פתאום קם אדם, לא צעיר, ומרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת.

פנו דרך, זקנה עוברת את הכביש בעצמה. תיזהרו ממנה!

כרמלה כהן שלומי, עוסקת זעירה, כותבת המון וסופרת מעט. סיפור שכתבה מופיע בספר "עד קצה הזריחה" שיצא לאור השנה.

> יש דברים שלא צריך לתקן, אלא לשבור

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf