המבחנים המוזרים של ועדת המצפון בדרך להכרה בסרבנות

הקריטוריונים שמציבות ועדות המצפון בפני סרבניות וסרבנים השתנו בשנים האחרונות. מצד אחד, השאלות שהם נשאלים פחות מגוחכות ממה שנשאלו עד לפני זמן לא רב, והם לא צריכים להוכיח שהם פציפיסטים מוחלטים. מצד שני, ברגע שהוועדה מגיעה למסקנה שהם מסרבים לא רק לטובת מצפונם האישי אלא כדי להשפיע על החברה, הם לא תמיד מוכרים כסרבנים. המילכוד נמשך.

במהלך 15 השנים שמאז פתיחת ועדות המצפון לגברים ושינוי הרכבן, הקו של ועדת המצפון הלך והחמיר. סרבניות נדרשו להציג נימוקים פציפיסטיים קיצוניים יותר ויותר על מנת לעבור את הוועדה ולזכות בפטור. הן נשאלו בוועדות שאלות כמו "אם יתקפו את אמך לידך, האם תדחפי את התוקף כדי להגן עליה?" "אם ינסו לאנוס אותך, האם תתנגדי?" ושאר שאלות מופרכות, שדרשו גרסה מוקצנת ובלתי סבירה של פציפיזם. ההקצנה בעמדת הוועדה, שהתבטאה בהעלאת שאלות פחות ופחות רלוונטיות בניסיון לפסול את הסרבנית בכל מחיר, גרמה בסופו של דבר לשינוי מסוים בקו.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

בשנת 2016 ישבו בכלא שתי סרבניות יחד, תאיר קמינר ועמרי ברנס. הן זכו לסיקור תקשורתי ותשומת לב ציבורית רחבה במיוחד. תאיר קמינר היתה סרבנית כיבוש, ועמרי ברנס היתה פציפיסטית. ועדת המצפון לא הכירה בעמרי ברנס כסרבנית מצפון, ולכן היא נדרשה להתגייס, ולסרב. ברנס נשפטה לשלוש תקופות כליאה, ובמצטבר ריצתה 67 ימי מחבוש.

סרבנית המצפון עמרי ברנס. נשאלה מדוע היא מפעילה כוח בנסיעה ברכב (הילה אלוני אוחיון)

השאלות שנשאלה ברנס בוועדת המצפון שלה היו אכן משונות במיוחד, והראו לאיזה שפל הידרדרה ועדת המצפון בתקופה הקודמת. למשל היא נשאלה: "בזמן התיכון היית מדריכה בתנועת נוער והעדת כי את רואה חשיבות בעבודה חינוכית. אבל חינוך מכיל כפייה מסוימת בכוח על המחונך. מדוע אינך מתנגדת גם לחינוך?". שאלת הדגל שלא ניתן להימנע מלצטט היתה: "הגעת לכאן (לבסיס הקליטה והמיון) היום ברכב, רכב מפעיל כוח על מנת לנסוע. מדוע אינך מסרבת לנסוע ברכב כחלק מהתנגדותך לשימוש בכוח?"

פרסום סיפורה של ברנס בתקשורת גרם למקרה שלה להגיע בין השאר לאזנו של פרופסור אבי שגיא, מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן, שותפו של אסא כשר בניסוח הקוד האתי של צה"ל, והאזרח היושב בוועדות המצפון של חיילי המילואים (לאחר שבית המשפט המליץ להוסיף אזרח לוועדות כדי שתהיה אובייקטיבית יותר, צה"ל אימץ את ההמלצה). בראיון לתקשורת הביע שגיא ביקורת קשה על עבודת ועדת המצפון. הוא גם כתב חוות דעת לוועדת הערר ובעקבותיה השתחררה ברנס מהכלא.

ועדת המצפון משנה עמדה

בחוות הדעת של פרופ' שגיא הוא הציג באופן שונה את הסירוב המצפוני, ומאז עמדתו התקבלה והפכה לעמדה הנוכחית של ועדת המצפון של צה"ל. ההבחנה הבסיסית של שגיא אינה עוד בין פציפיזם ובין סרבנות אידיאולוגית אחרת, אלא בין סרבנות מצפון לבין אי-ציות אזרחי. סרבן מצפון, לפי פרופ' שגיא, הוא מי שצו מצפונו אינו מאפשר לו לעשות מעשים המנוגדים לערכיו ולעקרונותיו. נבצר ממנו לבגוד בצו מצפונו בלי להרוס את אישיותו ולשבור את רוחו. על הסרבן הזה באה להגן הזכות לחופש מצפון, משום שאי אפשר שהחוק יכופף את ידו של אדם לביצוע פעולה שמנוגדת לחלוטין לכל אמונותיו. סרבן המצפון מסרב למעשה כדי להגן על רוחו שלו, קבע שגיא.

לעומת זאת, טען שגיא, סרבן המבצע אי-ציות אזרחי מפר את החוק לא על מנת להגן על רוחו שלו, אלא במטרה להתנגד ומתוך תקווה לשנות את הדבר שהוא מתנגד לו. אי-ציות אזרחי מוגדר בתיאוריה הפוליטית כמעשה של הפרת חוק, שנועד למחות ולשנות מדיניות, שיכולה להיות רחבה הרבה מעבר (ואף בלתי קשורה) לחוק הספציפי שהופר.

היישום של התאוריה שמציב פרופ' שגיא הביא להחלפת ה"מדד" למצפוניות. אם אדם מוּנַע מרצון לשנות את מה שהוא מתנגד לו או מרצון שלא לקחת חלק במעשים הפסולים בלבד, אם הוא רוצה לשנות – הוא לא יוכר כסרבן מצפון.

המבחן החדש שמציב שגיא הוא צורני ולא תוכני. משמעות הדבר היא שתוכן פציפיסטי אינו מבטיח דבר עוד. יתכן, למשל, שסרבן פציפיסט יחשב כמבצע אי-ציות אזרחי, מכיוון שהוא יסרב מתוך מטרה שמחאתו תביא לסירוב המוני ולפירוק הצבאות בעולם. לעומת זאת, יתכן שסרבן כיבוש יאמר שהכיבוש נראה לו כפשע וחטא נוראי, אך סירובו נועד רק לשחרור שלו אישית כאינדיבידואל מלקיחת חלק בפשע הזה, ואז ייתכן שסרבנותו תיחשב כסרבנות מצפון לפי הקו החדש של ועדת המצפון.

סוכת מחאה לתמיכה בסרבני מצפון בתל אביב. הכללים השתנו, אבל אין אחידות (צילום: אורן זיו/אקטיסטילס)

מתי התנגדות לכיבוש הופכת לעניין מצפוני

אם נחזור לתמונה הכללית, הקו הנוכחי של ועדות המצפון סובב סביב שתי הבחנות עקרוניות: הראשונה – ההבחנה הישנה והטובה בין סרבנות מצפון כללית לבין סרבנות מצפון סלקטיבית, והשנייה – בין סרבנות מצפון אישית לבין אי ציות  אזרחי.

על ההבחנה נכתב רבות בעולם, ועדיין הקו המבחין נמצא בוויכוח מתמיד: עד כמה כללית צריכה השקפת עולם כדי להיחשב כנימוק של סרבנות מצפון כללית ולא ספציפית וסלקטיבית?

בעבר, הדוגמא המובילה לסרבנות סלקטיבית היתה זו של סרבני השטחים והמלחמות. תנועת "יש גבול" התפרסמה בכך שליוותה וייצגה אנשים ששירתו בצבא, לפעמים גם במילואים, אך כשניתנה להם הוראה להיכנס לשטחים או לפלוש למדינה אחרת (לבנון) –  סירבו ונכלאו בשל כך.

פציפיזם נחשב לנימוק של סרבנות מצפון כללית, משום שאינו אמור להבחין בין צבא כזה לצבא אחר. הכיבוש כולו נחשב לנימוק "סלקטיבי" – כי הסרבנית או הסרבן אינם מסרבים לכל צבא ולכל שירות, אלא רק לכאלה הלוקחים אותם למשימה ספציפית שאינה מוסכמת עליהם. אולם תיאורטית ועקרונית, אין סיבה לכך שהכיבוש יהפוך אוטומטית את הסרבן לסרבן סלקטיבי. ניתן לחשוב על סרבן שמסרב לשרת בצבא בגלל הכיבוש, אך מנמק את סירובו בנימוקים כלליים.

דוגמא לכך קיבלנו עם הסרבנית תמר זאבי. זאבי הציגה תפיסה מוסרית-רוחנית כוללת, לפיה כל חלקי הקיום מחוברים זה לזה ואחראיים זה לזה. כבת לאנושות היא כבר גורמת נזק וכאב רבים לסביבה וליצורים אחרים, ולכן תפקידה הוא למזער את הסבל וההרס שהיא מחוללת מעצם לידתה. מתוך התפיסה הזו הגיעה זאבי לנושא הכיבוש וכתבה:

שליטה בת עשרות שנים על אוכלוסייה אזרחית בניגוד לרצונה מנוגדת למצפוני… התנגדותי למציאות זו מתחברת לתפיסה שהצבתי בראשית דברי, בדבר הימנעות מהשתתפות במעגל ההרס של העולם, שהכיבוש הוא דוגמא לו… בבחירתי לשבת בכלא ולא להיות חלק מצה"ל בחרתי לעקוב אחר צו מצפוני ולהימנע מהוספת חורבן נוסף על הקיים."

ועדת המצפון פטרה את זאבי על אף שדיברה בפירוש על הכיבוש, משום שמיקמה את ההתנגדות לשרת אותו בתוך תפיסת עולם כוללת, מוסרית וערכית. חוות הדעת של פרופ' שגיא בעניינה של ברנס הבהירה בדיוק את הנקודה הזו: פציפיזם וסרבנות מצפון אינן היינו הך, ותפיסות אידיאולוגיות שונות יכולות לעלות לכדי סרבנות מצפון כללית.

ההבחנה השנייה היא ההבחנה הנלמדת בשעורי אזרחות בין סרבנות מצפון אישית לבין אי-ציות אזרחי. סרבנות מצפון אישית היא מצב בו אישיותו ופנימיותו של הסרבן מתנגדים לעקרונות הצבא באופן כה בולט, שכפיית הגיוס עליו תהווה שבירה של מי שהוא.

"הסרבן מבקש להגן על עולמו הפנימי ועל ערכיו; הוא אינו מונע על ידי הרצון לשנות את הסדר החברתי הפוליטי" כתב פרופ' שגיא בחוות הדעת שלו. בהתאם לכך, ועדת המצפון סירבה להעניק פטור לסרבנית עתליה בן אבא ביוני 2017 וקבעה שהיא אינה סרבנית מצפון משום שהמוטיבציה העיקרית שלה היא שינוי חברתי.

הסרבניות תאיר קמינר וטניה גולן בהפגנה מול מחנה תל השומר. השאלות המוזרות נפסקו (צילום: פלאש90)

אדם מצפוני רוצה לשנות את החברה

מופרך וקשה לעכל שלפי הפרשנות של צה"ל, אדם מצפוני לא אמור לרצות לשנות את החברה והמדינה. האדם המצפוני אמור להיות אדם שרואה פסול מוסרי בנעשה מול עיניו, אך כל רצונו הוא למנוע מעצמו להתלכלך בלכלוך המוסרי, ואין לו כל רצון לשנות את המציאות עצמה. יוצא מכך שהאדם המצפוני של צה"ל הוא אמנם רגיש לעוולות, אך פעולתו אגואיסטית לחלוטין, ואין לו מחויבות או אחריות חברתית. מעניין יהיה לחשוב מה ההשלכות הנוספות של תפיסת מצפון צבאית שכזו.

אי-ציות אזרחי הוא הגדרה מתחום התיאוריה הפוליטית, המתייחסת להפרתו המכוונת של חוק מתוך כוונה למחות על מדיניות או החלטה של השלטון. כמעט כל מקרה של חסימת כבישים הוא כזו: החוק המופר אינו קשור למדיניות נגדה חוסמי הכבישים מפגינים, אך המפגינים מפרים את החוק מתוך כוונה לקבל על עצמם את העונש, ובדרך זו למחות על נושא אחר. לכן ייתכן גם סירוב מסוג זה ביחס לשירות בצבא: סירוב להתגייס שנובע לא מהתנגדות למה שהצבא ידרוש מהחייל לעשות, אלא מניסיון למחות נגד מדיניות כללית של צה"ל. השליטה הצבאית באוכלוסייה אזרחית, לדוגמה.

תיאורטית תיתכן אפשרות שמצפונו של הסרבן לא מתנגד לגיוס שלו עצמו, אבל הוא מפר את החוק הדורש ממנו להתגייס כדי למחות נגד חוק אחר.  אך זהו מקרה נדיר ביותר, ולמעשה רוב סרבני הגיוס עונים לשתי הקטגוריות: הם סרבני מצפון, כי הגיוס וההשתייכות למערכת הצבאית או המערכת הצבאית הכובשת מנוגדים למצפונם; והם מבצעים אי-ציות אזרחי משום שהם מקווים שהסירוב, המחאה והכליאה שלהם ישמשו אמצעי מחאה יעיל שיעורר שיח ציבורי ביקורתי על פעולותיו של צה"ל. לרובם יש מוטיבציה כפולה לסירוב.

אבל נחזור לשורה התחתונה. כיום ועדת המצפון של צה"ל בוחנת בקשות של בחורים ובחורות כאחד. היא בודקת את בקשותיהם אך ורק קרוב לגיל הגיוס, ולא מייד עם הצו הראשון, גם אם הם מבקשים זאת, מתוך תפיסה שעמדתם עשויה להשתנות.

שתי הנקודות העיקריות שהוועדה תבדוק הן האם הסרבן מדבר מתוך תפיסת עולם מוסרית כוללת או מתוך התנגדות למדיניות מסוימת, והאם הסרבן מסרב משום שהגיוס לצה"ל מנוגד למצפונו ולעולם ערכיו הפנימי שהוא רוצה להגן עליהם, או מכיוון שהוא רוצה למחות נגד מדיניות צה"ל ולהביא לשינויה.

את הטענה לגבי סרבנים שהמוטיבציה שלהם היא "גם וגם", גם סרבנות מצפון אישית וגם אי-ציות אזרחי, ועדת המצפון דווקא מקבלת. פרופ' שגיא קבע כי ישנם סרבנים שפועלים מתוך "מוטיבציה כפולה", גם מתוך חשש שהגיוס המנוגד לערכיהם ישבור את פנימיותם, וגם מתוך רצון לשנות את המציאות המנוגדת למצפונם. השאלה הקובעת לגבי הפטור של אותם סרבנים היא איזו מבין שתי המוטיבציות היא העיקרית. מכאן ואילך ינסו חברי ועדת המצפון לזהות איזו היא המוטיבציה החזקה יותר מבין השתיים, והסרבנים העומדים בפני הוןעדה לא יצטרכו לשקר ולומר שכולם פציפיסטים טוטאליים ושהכיבוש והשינוי החברתי הנדרש כדי להפסיקו אינם נוגעים להם. הם יוכלו לומר את האמת, ולהקפיד לשים את המשקלות הנכונים.

הבעיה בגישה החדשה שהציב פרופ' שגיא היא כי היא מורכבת וקשה ליישום. בשנה וחצי שחלפו מאז השינוי בוועדת המצפון, כל מי שמלווה סרבני מצפון נתקל באותה תופעה: סרבנים שאיש לא חשב שישתחררו, משוחררים בקלות, וסרבנים שמתאימים לכל הקטגוריות, מסורבים משום מה. למרבה הצער, היישום של ועדות המצפון של הקווים שהתווה שגיא הוא מבולבל. לסרבני המצפון המבקשים להיות מוכרים ככאלה פעמים רבות אין מנוס אלא לדרוש את הפרוטוקולים שלהם, ולהתכונן בליווי עורך דין לערעור על החלטות הוועדה.

עו"ד נועה לוי, יועצת משפטית ב"מסרבות" – רשת סרבנות פוליטית התומכת בסרבניות וסרבני מצפון.