newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המגנומטרים הלכו, הכיבוש נשאר

הירושלמים קמו להגן על חלקת אלוהים האחרונה שנותרה להם בין החומות. למרות הטריגר האלים לאירועים הם בחרו בדרך לא אלימה של התארגנות עממית. שמחת הניצחון והאחדות הספונטנית לא משכיחה מאיתנו שעל ליבה של ירושלים ותושביה רובץ כיבוש

מאת:

"הר הבית" בידינו! האמנם? בואו נבין מה קרה שם במעלה ההר הקדוש בשבועיים האחרונים.

ביום רביעי בשתיים לפנות בוקר הלכתי לישון עם הגעת הידיעות על כך שהמשטרה מפרקת את הגשרים, המצלמות, השרוולים וכל גוף זר שהוצב לאחרונה בשער האריות, באב אל אסבאט בשמו הערבי הנפוץ. ואגב גם בערבית אחד מהשמות שניתנו לשער הזה הוא "האריות".

למרות הדיווחים, עדיין לא האמנתי בלבי שאלפי צעירים לא חמושים לא באבן ולא בסכין יכולים לנצח. עשרות אלפי אנשים, שבמשך עשרה ימים התפללו, קראו קריאות שבח, מחאו כפיים ושרו שירי מולדת. פעם היו אלו שירים אסלאמיים, ופעם שירה המפורסם של פיירוז "לא ייסגר שער עירנו, אני הולכת להתפלל". פעם שיר שנשאל מהמאבק של העם הסורי – "נישאר פה אנחנו, עד שהכאב יעבור, נישאר פה אנחנו עד שהמנגינה תנעם" – וכמובן ההמנון העממי של פלסטין: "מולדתי, מולדתי, היופי והגאווה, הזוהר והאור, ברחבי המולדת. ההנאה, הגאולה, החיים והתקווה ברחבי המולדת". והאמת שכן, מדי פעם היו גם תקריות של זריקת אבנים, מעצרים ומכות, כאשר המשטרה החליטה שצריך לפזר מתפללים בדרך הידועה שלה: כוח ועוד קצת כוח.

התפללתי בתוכי ממש, שהמוני הצעירים והמבוגרים, הגברים והנשים, המוסלמים וגם נוצרים יוכלו לנצח, ולו לזמן קצר, את היהירות והעקשנות המיותרת של ישראל שנלחמת על הריבונות בירושלים הכביכול מאוחדת. אבל נחרדתי מהמחשבה שמא המשטרה תעשה תרגיל כוחני וקשה שבסיומו עלול דם רב להישפך בין ים האנשים שמצטופפים בשער.

> בתמונות: המחאה העממית בירושלים שניצחה את נתניהו

אלפי מתפללים לוקחים חלק בתפילת הערב מחוץ לשער האריות, 26.7

אלפי מתפללים לוקחים חלק בתפילת הערב מחוץ לשער האריות, 26.7

ההגדרה הישראלית לריבונות: כוח

חמישים שנה עברו מאז מלחמת 67' וישראל חגגה הפעם בצורה הכי דווקנית, חולנית ופתטית את כיבוש העיר: שרת התרבות לבשה את העיר מכף רגל עד ראש; שר החינוך הכריח את התלמידים והמורים לשנן בעל פה את ירושלים עד שהעיר כבשה את כל הקירות של הגנים והכיתות וחצרות בתי הספר; ערוצי הטלוויזיה חגגו סרטים וכתבות דוקומנטריות נון-סטופ; ואז שטף של מתנחלים משיחיים, לאומנים זרם כנהר גועש בסמטאות העיר העתיקה כשהם רוקדים ומתלהמים עם דגלי ישראל כדי להגיע למקום המיועד לבית המקדש המהולל, כדי להגיד לעולם: ירושלים היא רק שלנו, כדי לבשר לאלוהים שאוטוטו פרויקט "פינוי בינוי" יתחיל בעיר הקדושה ולו, לקדוש ברוך הוא, יהיה בית לגור בו. מחוסר דיור שכמוהו.

נהר המתנחלים והיהודים הלאומיים ביום ירושלים היה מאורגן, ממומן ומאובטח על ידי הממשלה ומשרדיה. הפלסטינים של מאבק המגנומטרים מחו במשך עשרה ימים, ללא הפסקה כמעט, בלי אוטובוסים או הסעות, בלי מימון. בני ובנות העיר התארגנו להם במקום, התחלקו קבוצות, מינו סדרנים, חילקו אוכל ושתייה. הבתים הצפופים בתוך חומות העיר העתיקה ובסביבה נפתחו לכל אורח, ודפי הפייסבוק הוצפו בהזמנות למבקרים שבאים מחוץ לעיר כדי להזדהות עם המאבק העדין והבלתי אלים שהחליטו הפלסטינים לנהל על אל-קודס.

הפלסטינים בירושלים סובלים במשך שנים מכל כך הרבה פלישות והשפלות, הריסות בתים והזנחה. הם חיים תחת עין פקוחה תמידית של מצלמות, יחידות שוטרים, סוסים וכלבים, ואלימות משטרתית יומיומית שלא מזיזה לישראלי הממוצע, שמתעניין יותר בשינויי מזג האוויר ומחירי הנופש בחו"ל. צעירים פלסטינים שמעזים לנוע במרחב העירוני לחפש קצת שקט או פרנסה שטעמה מריר, במיוחד בשנים האחרונות מאז הרצח של מוחמד אבו ח'דיר, יודעים כי קבוצות של יהודים לאומנים יכולות לתקוף אותם. אלימות ואף לינצ'ים של פעילי ימין משולהבים בצעירים ערבים חפים מפשע בכיכרות העיר הפכו להיות דבר שבשגרה, ואת כנופיות הטרור היהודי המשטרה לא ממש "מנטרלת".

> הפלסטינים לא זוכים לחופש אפילו במותם

שוטרים עוצרים צעירים פלסטינים בתום התפילות ההמוניות בירושלים המזרחית (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הציבור הישראלי נחשף למציאות בעיר רק אם יש פעולה ותקיפה אלימה ואחרי שהוא רואה גופת "מחבל" בזירה. הוא כמובן לא יודע שום דבר על הדיכוי היומיומי של הפלסטינים בעיר, במיוחד בעיר העתיקה. עם הצבת המגנומטרים נקעה נפשם של תושבי ירושלים המזרחית מהמציאות הזו, והם קמו להגן על חלקת האלוהים האחרונה שנותרה להם בתוך החומות.

נראה שהממשלה הזאת כמהה לדם ומלחמת תוהו ובוהו בעיר. זהו צורך עז ורשע להכניע ולהוריד על הברכיים את הפלסטינים כולם, את הערבים והמוסלמים בעולם, על ידי רמיסת אחד מהסמלים החשובים ביותר לעם הפלסטיני ולעולם המוסלמי. זוהי ההגדרה הישראלית לריבונות: כוח ועוד כוח, ועד הסוף. העיקר שיהיה עד הסוף.

עבור הפלסטינים בירושלים, מתחם אל אקצא הוא המתחם היחיד בלב העיר שבו איכשהו מכונת הכיבוש לא מופעלת במלוא עוצמתה על אדמתם. בתוך המרחב הזה לפלסטינים יש עדיין חופש יחסי מנוכחות הכיבוש (לרוב). במקום צבא ומשטרה ישראלים יש את הוואקף ויש את הירדנים שנותרו בתמונה גם אחרי 67'. הריבונות היא ערבית-פלסטינית, עוצמתית ומושרשת, והיא בעיקר פסיכולוגית והיסטורית. תחושת בעלות בלתי מעורערת שלא זקוקה לצבא או משטרה.

הקיר של אקצא, שנקרא בערבית אל בוראק (הכותל), הוא כיום המקום הקדוש ליהודים. רחבת הכותל היא למעשה מה שנותר משכונת המוגרבים שנהרסה ושוטחה לכבוד המתפללים היהודים ומבקשי הכפרות על מעשה ידיהם. עבור היהודים המקום הזה מסמל את כל המהות היהודית, ולחלקת ההר הזאת מתנקזת כל ההיסטוריה של היהדות. ומי אני שאתווכח עם אמונות וקדושות.

אני רק למדתי מההיסטוריה שבכל הדתות מוח אנושי הוא זה שמהנדס את הקדושה הזאת ולפי אינטרסים של קבוצות מסוימת. בדרך כלל, זה קשור לעוצמה, שליטה והרבה כסף. ומה שבטוח שאלוהים לא נתן לאף אחד הרשאה בשמו לרצוח אף אחד.

> השר צחי הנגבי מאיים על הפלסטינים ב"נכבה שלישית"

צעיר מחלק אוכל למתפללים מחוץ לשער האריות, 26.7

צעיר מחלק אוכל למתפללים מחוץ לשער האריות, 26.7

הניצחון הוא של הירושלמים

האירוע בו שלושת הצעירים מאום אל פאחם תקפו שני שוטרים דרוזים והרגו אותם ונהרגו בעצמם מירי שוטרים הותיר את החברה הערבית המומה ומבולבלת. התנגדות חמושה לכיבוש אף פעם לא הייתה דרך מקובלת על האזרחים הערבים בישראל. ברשת התנהלו דיונים על התגובה הראויה מצד ההנהגה הערבית. על הציר שבין הגינויים המאופקים לחריפים עמד ביקור התנחומים של ועדת המעקב למבחן השיפוט של הציבור הכועס. אבל כל האקשן הזה נראה היה ממש הזוי ועלוב לצד ההחלטה, שלא מובן מי קיבל אותה – הממשלה/משטרה/שב״כ/קבינט, להציב מגנומטרים בשערי מתחם המסגד.

כמו בסרט ידוע מראש קיבלנו תמהיל מוכר של עימותים, מהומות, שהידים, חטיפת גופות, הלוויות בחשכה ותקיפות נגד, כמובן – מנת יתר של הסברה בעברית ואנגלית ומלוא החופן הסתה נגד הח"כים הערבים. אבל הפרק הנוכחי במאבק על ירושלים כלל גם תפניות חדשות, ולמרות שהטריגר לאירועי אל קודס היה אלים וחמוש, הירושלמים בחרו להמשיך את המאבק שלהם בדרך אחרת, בלתי אלימה.

הוואקף הירדני נכנע לדרישות של אלפי הצעירים שלא עזבו את העיר העתיקה, הרשות הפלסטינית יישרה קו, המצרים שלחו מסר "לא חסרות לנו בעיות כרגע" ומלך ירדן ש"לא ידע" התמהמה ולא נקט עמדה נחרצת. וח׳אלד, מסעודיה, עלה לשידור ואמר "לא נתמוך באל-אקצא כל עוד קטר תומכת בו!", ומיד הפך לבדיחה בעולם הערבי. אבל דרכו הבנו שסעודיה עסוקה עכשיו מכדי להתעסק בפלסטינים שכועסים על מגנומטר.

את סולם הירידה מהעץ לנתניהו ולמלך עבדאללה הניח דווקא מאבטח כושל בשגרירות ישראל בירדן שתרגל על אמת את מיומנות ה"ניטרול" שרכש, והרג שני ירדנים, נער נגר שעבד במקום ורופא, בעל הדירה ששהה במקום. בין המדינות הושגה עסקה מבזה לכל הצדדים לפיה המאבטח חוזר בבטחה לישראל, והמגנומטרים מתפרקים בשמחה. זה היה מהיר ומיידי והמגנומטרים הוסרו.

> תמונת העליונות היהודית שצייץ סמוטריץ' מחייבת העמדה לדין

פלסטינים חוגגים את החזרה למסגד אל אקצה, 27.7

חוגגים את החזרה למסגד אל אקצה, 27.7

לקחה עוד יממה עד שהוסרו שאריות המצלמות ואמצעי הבקרה השונים וביום חמישי הפלסטינים המוסלמים חזרו להתפלל במסגד. אפילו ראשי הכנסיות באל קודס הגיעו לאל אקצא לברך על הניצחון, והאחדות הספונטנית שימחה את העם, שכל כך כמהה ולו לרגע אחד מוצלח במאבק רווי הדמים הזה.

השמחה המתוקה הקטנה הזו לא מנעה מהמשטרה לפלוש באותו היום למתחם אל אקצא, להכות ולזרוק רימוני הלם וגז. והנה כבר ביום שישי שלאחר מכן חזרנו גם לימים שבהם משטרת ישראל מחליטה להגביל את גיל המתפללים שמורשים להיכנס למתחם המסגד ועוצרת אוטובוסים עם מאמינים מוסלמים בכניסה לירושלים.

המלך עבדאללה, שסיים את המשבר כשהוא מצטייר כמשת"פ של נתניהו ועם בעיות תדמית בתוך עמו, התחיל לעצור מתנגדים ומבקרים. ראש הממשלה נתניהו פתח את ערכת ההגנה מפני חצי הביקורת של הימין על התנהלותו. אולם הח"כים הערבים היו מוכנים נפשית למתקפה הצפויה מכיוונו ולהטלת האחריות עליהם, כאילו הם אלו שמחליטים מי יוצא לרחוב ומתי.

מי שנשארו בעיר והוכיחו בעלות עליה הם הפלסטינים תושבי העיר העתיקה עצמה והשכונות מסביב, ואף אחד אחר לא. זהו רגע קטן של נחת, שהחזיר למיליוני ערבים ומוסלמים בעולם את תקווה שעוד אפשר להיאבק בישראל ובכוחות הבטחון שלה. ואני נשארתי עם הדאגה מפעולות הנקם של יהודים מטורפים שנדמה להם שכיסא המלך היה כבר בדרכו לבית המקדש.

על ליבה של ירושלים המזרחית, כמו על כל הגדה המערבית ועזה, רובץ כיבוש מכוער ואלים, זה לא רק מתחם המסגד, כיפת הסלע והחצרות מסביב. את אל אקצא הצליחו הפעם להציל מעוד צעד של כפיית ריבונותה של ישראל. אבל מה עם שאר חלקי העיר ומאות אלפי הפלסטינים בתוך הגדר ומחוץ לה? מי ישחררם ומתי?

> צפו: שוטר מכה עם נשק נער פצוע ששוכב על הקרקע

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf