תיוג המחאה נגד שלטון הימין כמאבק בשחיתות יהיה טעות פטאלית

הנה זה קורה. אחרי שנים ארוכות של היעדרות בולטת של השמאל, או לפחות הלא-ימין, מהרחוב ומהציבוריות, עשרות אלפי מפגינות ומפגינים ישראלים נוהרים לרחובות, להביע את מחאתם ואת המיאוס שהם רוחשים כלפי ממשלת נתניהו הרביעית והתרבות השלטונית המנוונת שהמיטה עלינו.

אך כמו גיבור טראגי-קומי שמתעקש לסנדל את גלגלי מכוניתו שלו לפני כל מירוץ גדול, ובדיוק כמו בזמן "מחאת יוקר המחיה", האופוזיציה לנתניהו מתעקשת למסגר את המאבק באופן חלבי, אמורפי ובלתי פרסונלי.

"מאבק בשחיתות", לטענתי, לא רק יהפוך למחאה שתאבד את האוויר שלה די מהר ותזמין בלבול ויריבות על מסרים ומנהיגות. מאבק כזה, אם יתמסמס ויתפוגג, יהיה עוד מסמר בארון של השמאל הישראלי, כלומר ביכולת לארגן תנועה תרבותית ופוליטית ליברלית והומניסטית.

> עשרות אלפים הפגינו בתל אביב: "מטאטאים את המושחתים" 

מחאה הממוסגרת תחת "מאבק בשחיתות", יש לומר בצער, משחקת לידי מנהיגי הימין הבאים. אפילו גרוע מזה: מחאה כזו מחזקת את הגרסה הימנית למציאות הישראלית. הגרסה, שאף על פי שהיא האסון הגדול של חיינו, אין אדם בולט אחד בישראל שיוצא נגדה באופן ישיר, תקיף ובלתי מתנצל. זה, אם יורשה לי, די מדהים.

מחאה לא פרסונלית לא משלהבת יצרים

אנחנו בני אדם. אנחנו זקוקים למישהו לאהוב ומישהו לשנוא. אם התודעה הפוליטית היא לוח מצפן, שנאה ואהבה הם הקוטב הצפוני והדרומי. כשמתעורר בנו זעם בריא, כזה שמלווה שנאה יצרית, אנחנו צריכים לבטא בבהירות ובאופן מדוייק מי ולמה מעוררים בנו את הזעם הזה, ומה אנחנו שונאים בהם כל כך, אחרת לא נוכל לפעול באופן אפקטיבי לשינוי המציאות.

למחות נגד "השחיתות", כמו למחות נגד "הדת" או נגד "יוקר המחיה" – הדבר הזה נשמע נחמד רק בפיהם של מי שרוצים להגיע לעמדת כוח על ידי שיווק עצמם כמנהיגים חוצי-מחנות. התפיסה הזו מוזרה בכל שדה קרב רעיוני, אבל היא מוזרה מאוד בשדה הקרב הרעיוני הכמעט דיכוטומי של ישראל: אלה שבעד דמוקרטיה ואלה שנגדה. אלה שבעד הכיבוש ואלה שנגדו. אלה שבעד שלטון דת, ואלה שנגדו. זה פשוט, למרות שמנסים בלי סוף לבלבל אותנו.

ויתור על סימון נתניהו, ממשלתו וחבורתו, כמוציאים לפועל של ההשחתה והרוע שומט את הקרקע הרגשית מתחת לרגלי המחאה הזו, ומוותר מראש על האנרגיה האמיתית – השנאה הבריאה למי שמחוללים רוע – למען מצג שווא קצר ימים. בדיוק כמו שקרה במחאת יוקר המחיה.

התעלמות מסוגיות פוליטיות מתפרשת ככניעה לסדר היום הגדול של הימין

הנקודה הזו חשובה מאוד, ובכשל הזה חוטאת קבוצה רחבה ומייצגת של אנשי ונשות שמאל, או לא-ימין. גבאי ולפיד עושים זאת במכוון ובאופן טקטי, רבות ורבים עושים זאת מבלי דעת ומחמת נאיביות, או פחדנות סתם.

מובילי המחאה חושבים: אם לא נדבר על פוליטיקה – על הדיקטטורה הצבאית שכל אזרחי ישראל שותפים לה, על ההשחתה המונחת ביסוד תפיסת העולם של הליכוד והבית היהודי, המקדשת את ההתנחלויות מעבר לכל מטרה אחרת, ורואה בה צו עליון שמכשיר כל פשע, פיגול ושרץ – אם רק נוריד את הראש ולא נגיד דברים לא פופולריים – הרבה אנשים יבואו. כשהם יבואו, כל האנשים האלה, יהיה לנו מספיק כוח לשנות את הדברים החשובים לנו, או סתם להיות עם הרבה כוח כי אנחנו מאוהבים קצת בעצמנו.

אבל כמו בסדרת איורים מז'אנר "איך אני רואה את זה, איך המשטרה רואה את זה, איך אמא שלי רואה את זה", ההימנעות מהצבעה ישירה ובלתי ממצמצת על הימין כגורם לשחיתות ולהרס מתקבלת, ובצדק רב, ככניעה לפחד הנורא שמעוררים נתניהו מלמעלה והאינקיוויזטורים האון-לייניים שלו מלמטה. כרתיעה כל כך גדולה מעימות עם דמות מתעללת, שאסור אפילו לבטא את חטאיה בקול.

אתגור סדר היום הפוליטי מחייב אמירה ברורה על זהות המועלים והמושחתים ואופן הפעולה שלהם. יצירת סדר יום חלופי מחייבת לגעת בדיוק רב ובכוח משמעותי בנקודה הספציפית שמעניקה להם את כוחם. וזה לא יכול להיות משהו כללי כמו "שחיתות". הניסיון לטעון ששחיתות שייכת יותר לצד אחד של המפה הפוליטית הוא פשוט מגוחך.

בלי להיות ספציפיים וקונקרטיים לא יקרה שום דבר. בלי אומץ – והשמאל והלא-ימין מוכי חלחלה ופחד באופן שמעורר בוז וזעם בפני עצמו – לא יקרה שום דבר. כמו שלא קרה עד עכשיו.

המלחמה בשחיתות תחזור לרדוף את השמאל. והימין יהיה עדין הרבה פחות

לצד מסמוס וטשטוש הרצון, האנרגיה והמסרים, שעושה מחאה לא ברורה ולא פרסונלית כמו "מאבק בשחיתות", במאבק כזה השמאל מגיש את צווארו במו ידיו לתועמלנים העתידיים של הימין.

כי הרי תימצא פרשת שחיתות שקשורה לבכירים בשמאל. אין לנו ספק בזה. וכשזה יקרה, השנאה המאוד מאוד פרסונלית של הימין לכל אדם שמאלני תתפרץ בחמת זעם גדולה פי כמה. לשמאל, במקרה כזה, לא יהיה איך להתגונן: זה הוא בעצמו שהפך את השחיתות לדגל המוביל.

> היהודים גילו שהשלטון מושחת, הערבים לא יודעים אם לצחוק או לבכות

זה הוא בעצמו שכבר עשור שלם מתרגל סירוס עצמי והתחמקות מהצבעה על האידאולוגיה הדתית והפוליטית של הימין כשורש הרע במדינת ישראל. במקום זה, במקום לבנות מחנה עם שליחות וכוח וסקס אפיל, הוא מנסה ליצור מחנות משותפים הזויים בעליל, כאילו הוא ההגמוניה והימין מורכב מכמה נערים אובדי דרך שצריך לקרב.

ואם מישהו בשמאל יימצא מושחת בזמן מתיחות ביטחונית, ובזמן שהידיים של השמאל כבולות על ידי טיפשותו שלו למדיניות של "ירושלים בלתי מחולקת", של "לא תהיה נסיגה משמעותית", של "מאבק בטרור" מול ילדים ונשים מוכים ומושפלים ושל הכחשת הכיבוש – למנהיג הימין שאחרי נתניהו צפוי דור שלם של שליטה בלי אופוזיציה. דור נוסף, בישראל חד צדדית ובורה יותר מאי פעם. ישראל שאולי כבר לא יכולה להשתקם מהשמות שעשו בה יותר מחמישים שנות דיקטטורה צבאית מבוססת נימוקים אתניים ודתיים, והצורך המכלה לתחזק את מנגנון הטירוף הזה.

דור בני השמונים,  שמהווה את עמוד השדרה האנושי של המחאה הנוכחית, לא יהיה שם להציל אותנו. הימין רע, אבל השמאל פחדן. כי מי שלא מוכן לעמוד בחזה גלוי ולצעוק את האמת שלו לא יכול לחולל שום מהפיכה. במקסימום הוא ייהנה מעוד קפה וקרואסון בעוד איזה קפיטריה שלטונית מפוקפקת, וילך הביתה לצייץ בטוויטר את השטויות הלא חשובות ולא מועילות שלו כתחליף פתטי למאבק.

מי שמטשטשים את הזהות הפוליטית של מחוללי ההשחתה, ואת המוטיבציה האידאולוגית שלהם, אכן מרוויחים אווירת קומביה (מקשישה והולכת) לזמן קצר. בטווח המעט יותר ארוך, השמאל הישראלי שותף מלא במעשה הרצח שלו עצמו.

> אל תחששו לומר: מאסנו ביחסי הכוח המעוותים בישראל