newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המשטרה אשמה, אבל גם ההנהגה הערבית מחויבת בביקורת עצמית

על רקע האלימות המשתוללת, יותר ויותר קולות בקרב הציבור הערבי עסוקים בחשבון נפש פנימי בעוד מנהיגי הציבור מובילים את אותו שיח לעוס של האשמת המדינה והמשטרה. זה לא יעיל, לא חכם, ותוקע אותנו בבועה של "הערבי המסכן"

מאת:

לפני כמה חודשים חזרתי לגור בטירה, היישוב שבו נולדתי וגדלתי, במרחק 7-8 דקות מכפר סבא. נשמע אחלה, נכון? מיקום אסטרטגי לצעירים, ישוב שצמוד לערי המרכז הגדולות.

ובכל זאת, בחמש השנים האחרונות גרתי בקיבוצי הצפון, בחיפה, והתחנה אחרונה בתל אביב. כשאני יוצא להתהלך ברחוב בטירה כדי לנשום ולהשתחרר מלחצי העבודה, אני נתקל בערימות פסולת שחוסמות את המדרכה, רעש של זיקוקים ושל ירי. הדבר שהכי בולט הוא שאין ספסלים והרבה ירוק בעיניים. ביטויים לסביבה אלימה תחת אימת הפושעים. כשאני שב הביתה, הרבה שאלות מנקרות לי בראש. האם הקיום שלנו הפכו לקונספט של גטו? אם כן, למה? ואנחנו מדברים פה על טירה, שנחשבת בעלת סטטוס גבוהה יחסית.

בשבועות האחרונים תופעת האלימות בחברה הערבית עלתה לכותרות, והרשתות החברתיות סוערות. אני מדפדף מפוסט לפוסט והפעם מבחין בשינוי בטון, שינוי המונע מכאוס ומייאוש. אך לעומת הקול הציבורי, נציגי הציבור ומובילי הדעה בחברה הערבית תוקעים את הסוגיה במשחק פינג פונג של מי אשם ומי צודק, מי התחיל את המחאה ומי לא עשה כלום וכהנה.

אם הפציינט לא משתף פעולה, אף רופא לא יעזור. יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה בהפגנה נגד האלימות בחברה הערבית (צילום: דוברות הרשימה המשותפת)

כל רצח ברחוב הערבי מעורר סוג של תחושת כאוס ונגמר בעוד סבב של ייאוש. הפעם הציבור הערבי משנה את הטון ולוקח אחריות. קראתי לא מעט פוסטים של אנשים שדורשים פתרון קונקרטי ואפילו מזמינים את הציבור היהודי להצטרף למאבק! אבל זאת בדיוק השאלה: איזה מאבק? מי מוביל אותו? האם זה צריך להיות מהלך חברתי או בכלל ממשלתי?

לצערי גורמים רבים בתוך החברה הערבית מנסים להטיל את האחריות במלואה ובאופן בלעדי על המשטרה. לא בלי צדק, כי למרות שהמשטרה טוענת שהיא השקיעה ומשקיעה לא מעט משאבים ביישובים הערבים, בפועל תופעת האלימות מחריפה. חובתו של הציבור הערבי להתחשבן עם המשטרה, אבל אסור לו לרכז את המאבק אך ורק במשטרה. אנחנו חייבים לקיים גם ביקורת עצמית.

ביקורת עצמית יכולה להוציא אותנו מבועת הערבי המסכן ולהפוך אותנו לערבי האחראי והצודק. ועדת המעקב של הציבור הערבי דנה כבר עשרות שנים בסוגיה ומדברת על תכניות עבודה שלא יוצאות לפועל או לא מניבות תוצאה. בנוסף על כך, בוועדת המעקב כמעט ואין נשים, במיוחד בהרכבה החדש. איך אפשר באמת לבנות תכנית עבודה מקצועית בלי השתתפות נשים ערביות שהן החוליה הכי חלשה בחברה הערבית ומהוות אחוז לא קטן מקרב הנרצחים? היעדרות הנשים ממרחב ההנהגה הערבית היא בעיה בפני עצמה, וזו רק דוגמא אחת.

נציגי הציבור הערבי צריכים לקיים חשבון נפש עם עצמם, ולפתוח דלת לצעירי החברה ולנשים להשתתף כדי להיות חלק מכל ועדה קיימת או שתקום. יתרה על כך, חובתם להעתיק את השיח הציבורי למסדרונות משרדי הממשלה ולתרגם את השיח לתכנון ועשיה. נכון, זה תהליך לא קל. בצל הגזענות והזנחת התשתיות בחברה הערבית, הדבר דומה לפינוי שדה מוקשים.

הציבור הערבי צריך לפתוח את הדלת להתערבות ממשלתית שמטרתה לרתום את הגורמים הרלוונטיים להטמעת מדיניות ממלכתית שתשקם את האמון בין המיעוט לרוב. השאלה היא האם הממשלה באמת מעוניינת למגר את האלימות. לחימה בפשיעה דורשת התערבות במסגרות החינוך הפורמלי והלא-פורמלי, חיזוק התעסוקה וטיפוח חברתי בשלל תחומים. למדינה יש מספיק תקציבים, והיא גם משקיעה אותם כשצריך, רק לא ביישובים הערבים, כי קל להטיל את האחריות על הקורבן. אבל אם נשנה גישה ולא נברח מביקורת עצמית, אי אפשר יהיה להאשים ולהטיל את האחריות על החברה הערבית בלבד.

האלימות היא לא הבעיה של החברה הערבית. אסור להסכים עם אמירות מכלילות כאלה. מיגור האלימות היא אחריותה של המדינה. אבל אם "אנשי החליפות" בחברה הערבית יאמצו חלק מהאחריות ולא ימהרו להמיר את האשמה בהתמסכנות ובהאשמת המשטרה והממשלה, יהיה סיכוי להתקדם לעבר פתרון אמיתי.

כשאדם לוקה בתסמינים מסוימים, הוא פונה לרופא שחובתו לבדוק ולהסביר למטופל מה הבעיה ומה הטיפול הראוי. אבל הטיפול עצמו יצליח רק בתנאי שהמטופל יעשה את הנדרש להצלחתו. כך בדיוק צריך לתפעל גם את מנגנון הביקורת העצמית. אבחונים לבדם, מבלי להירתם להצלחת הטיפול עצמו, פשוט לא יועילו.

מועתאז סמארה, משנה ליו"ר צעירי מרצ.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf