newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנסיך הצועני: סיפור מפאתי ביירות

בילאל היה מצחצח נעליים ברחוב בילדותו, עד שבעלים של מועדון הופעות גדול שמע אותו שר ושינה את חייו. אבל הכוכב שצמח מקהילת הנוודים המזמרים הוותיקה של לבנון גם משלם את מחיר ההצלחה

מאת:

כתבה: קלואה בנואה, ביירות *

בילאל הוא דום. הדומים הם גלגול של תרבות נוודית עם היסטוריה בת מאות שנים, המתפרשת לאורך אסיה והמזרח התיכון. הם גרים בסוריה, ירדן ולבנון, לרוב באוהלים ובעיירות ארעיות בשולי החברה, ללא חשמל או מים זורמים. מעטים הלבנונים מחוץ לקהילה הזו שבכלל מכירים את השם "דום", אבל רובם מכירים את המונח "נאוור", מונח מזלזל ומבזה שמוצמד לקהילות נודדות. התפיסה הרווחת היא שהדומים הם מקבצי נדבות, כייסים וזונות.

האפליה והנידוי החברתי הובילו את בני הדום לפתח חוסר אמון כלפי זרים ולהיסגר בתוך עצמם. המעט שידוע על הקהילה הוא אוסף של חצאי-אמיתות שלא ניתן לאשר, שלעתים קרובות מבוססות על מה שהדומים עצמם חושבים שאחרים רוצים לחשוב עליהם. לאנשים מחוץ לקהילתם קוראים הדומים "גדג'וים".

בילאל זוכר את הילדות שלו כפשוטה. אביו היה רופא שיניים מסורתי, נודד מכפר לכפר ומציע את שירותיו. סבו היה מה שהדומים מכנים נסיך: הוא טחן פולי קפה ויישב סכסוכים בשבט. ההורים של בילאל נפרדו כשהיה צעיר, והוא נדד עם שלושת אחיו בין בתיהם, הלוך ושוב בין לבנון לסוריה.

כשהיה בן תשע, החל בילאל לצחצח נעליים ברחוב לפרנסת המשפחה. בערב רגיל אחרי העבודה היו בני המשפחה וחברי הקהילה מתקבצים כדי לשיר שירים מסורתיים בדומרי, שפתם.

יום אחד בזמן שעבד כהרגלו בפרבר הביירותי קאסליק, התחיל בילאל לשיר שיר בדומרי. הוא עדיין זוכר איזה: "דלאלה דלאלה", שמספר על ילדה קטנה שהוריה מפנקים אותה. באותו רגע עבר במקרה במקום מישל אלפטריאדס – האיש שעתיד היה לשנות את חייו של בילאל לנצח.

איך אפשר לתאר את מישל? הוא כמו דמות שנגזרה מסאגה אפית שבה הוא עצמו, כמובן, הגיבור. הוא פוליטיקאי, לוחם, מוזיקאי ואיש עסקים, הידוע גם כ"הוד מעלתו מישל הראשון משומקומיסטן", מדינה קטנטנה שעיר הבירה שלה היא מסעדה לשעבר שממוקמת בדאון טאון של ביירות, ליד אולם הופעות הקברט של מישל, "מיוזיק הול".

בין הרפתקאותיו הרבות, שנעו בין עינויים בשבי במהלך מלחמת האזרחים הלבנונית לבין גלות ועבודה בשדות קני הסוכר של קובה, העביר ההרפתקן החצי-יווני חצי-לבנוני הזה גם לא מעט זמן במחנה בני הרומה (צוענים, י.ש.) בסרביה. כשהוא שמע את הנער הצעיר שר מחוץ למשרד שלו, בשפה מאוד דומה לזו שלמד בזמן שהותו בבלקנים, ניצת במישל עניין מיידי.

"אתה יודע לשיר?", הוא שאל את בילאל.

"כל הצוענים יודעים לשיר", ענה הנער בן ה-12.

מישל נדהם מהכריזמה של בילאל, מההילה החיובית ומהיופי הכובש שלו. למרות שבילאל תמיד פחד מהגדג'וים הוא מיד חש בנוח עם מישל. האיש נתן לו מאה דולר, קרא לנהג שלו והורה לו לקחת את הילד לשיעורי שירה ועוּד כל יומיים.

בילאל הנסיך בהופעה במיוזיק הול (Bahaab CC BY-SA 3.0)

בילאל הנסיך בהופעה במיוזיק הול (Bahaab CC BY-SA 3.0)

16 שנים חלפו

כל ערב שישי מתמלא ה"מיוזיק הול" בקהל הביירותי הזוהר הקבוע: נשים צעירות יפהפיות בשמלות צמודות, מלוות בגברים בג'ינס וחולצות מכופתרות, וזוגות מבוגרים שמורים היטב, שמשתלבים בטבעיות ברקע האדום הקטיפתי שמעטר את תוך החלל. מסגרת של ורדים מוזהבים מקיפה את הבמה. הווילון האדום נפתח והכרוז מודיע על המופע הבא: בילאל, הנסיך הצועני.

שיערו הארוך גולש על גבו, החיוך שלו מדבק, כשהוא מרעיד את כתפיו וממלא בקולו את האודיטוריום הצפוף. הקהל מצטרף ושר את השירים הלבנוניים והסוריים המסורתיים, שהפכו אותו לפופולרי עם השנים. הוא יורד מהבמה לרקוד עם האנשים, שלא היו מקדישים לו חצי מבט לו היה עדיין מצחצח נעליים אבל עכשיו מציפים אותו בתשומת לב ובהערצה. על הבמה הוא הנסיך הצועני. מעיין מחווה לסבו.

בעשר השנים האחרונות הפך בילאל את המוזיקה למקצוע, תודות למנטור שלו מישל. הוא מתבדח על היותו הדום היחיד אי פעם שחתם על חוזה עם גדג'ו. הוא אפילו הקליט אלבום שהפך אותו למפורסם. כיום הוא מופיע במיוזיק הול שלוש פעמים בשבוע. אחרי כל ערב שכזה, הוא חוזר למחנה שלו לישון באוהל. למרות שהוא מרוויח היטב מהמוזיקה שלו, בילאל בוחר לגור עם הקהילה שלו.


מסגיר הסודות

אלא שיש מחיר לביטחון הכלכלי שהיה פעם רק חלום רחוק: חוויה של אי-נחת ואף שברון לב מהניסיון לאזן בין שני עולמות שדוחים זה את זה לחלוטין. אף שמשפחתו גאה בו, בילאל מרגיש שהוא לכוד בסיטואציה קשה. מנהגי הדומים אוסרים על כל בני השבט לשיר או לנגן כשאחד מהם הולך לעולמו, אז איך הוא יוכל להסביר להם את מחויבותו החוזית להופעות במיוזיק הול? ולמה אין לו זמן לשיר בחתונות של קרובי משפחה? כי הוא עסוק בלבדר גדג'וים עשירים.

לא רק שבילאל מואשם בכך ששכח מה זה להיות דום, אלא שלתדהמת בני קהילתו המעמד חסר התקדים שלו כדמות ציבורית העניק לו במה לספר על עליהם בפומבי. בילאל רוצה לצמצם את הבורות שקיימת בחברה, ובעיקר את הדה-הומניזציה כלפי הקהילות הנוודיות. הוא רוצה להפיץ את האמת לגבי החיים כדום, לטוב ולרע. רק שבדיוק לזה מתנגדים רבים מהדומים. הם היו מעדיפים שבילאל יישתוק. מבחינתם, כמה שפחות שיידעו עליהם, כך ייטב – כי מי יודע מה מזה עוד יופנה נגדם?

מישל חווה את הפחד של הדומים מיד ראשונה. פעם אחת, כשעמד לבקר במחנה של קהילת הדום כדי לראות אם יוכל לסייע להם איכשהו, רצה שמועה במחנה שמדובר בתומך של בשאר אל-אסד. כשהגיע הוא התקבל בשירי תעמולה פרו-אסד – בי-רוח, בי-דם, נפדיכ יא בשאר (בנפש, בדם, נפדה אותך בשאר). אפילו אחרי שניסה להסביר את האי-הבנה, נענה מישל שהמחנה זקוק רק לדבר אחד בעולם: בריאותו התקינה של המנהיג הסורי.

כך שכאשר בילאל מופיע בטלוויזיה ומדבר על נושאים כמו אי-רישום של הדומים במרשם האוכלוסין או תנאי חייהם המדכאים, הוא סופג ביקורת קשה. אפילו דומים שחיים ומשגשגים באירופה או בארצות הברית מתקשרים אליו ומאשימים אותו בדימוי הרע שהוא יוצר לקהילה.

לפעמים הלחץ קצת גדול עליו, אבל למרות ההתרועעות היומיומית שלו עם גדג'וים בילאל לא יכול לנטוש את המקורות שלו. הוא גאה בהיותו דום, גאה בתרבות שלו, גאה בקהילה החכמה והחרוצה שלו, והוא מעביר את המורשת הזאת לבנו הקטן, מלמד אותו דומרי ומספר לו את הסיפורים שמשפחתו סיפרה לו כשהיה ילד.

אני אומרת לבילאל שצריך לעשות סרט על החיים שלו. הוא צוחק בביישנות ועונה: "עדיין לא".


תרגמה: יעל שטיין

פורסם במקור באנגלית באתר Mashallah News

*קלואה בנואה היא עיתונאית צרפתייה המתגוררת בלבנון

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf