newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הנערים היהודים קפצו על מוחמד. עמדתי וצעקתי. איש לא עזר

כיפאח אבוח'דיר, תושבת שועפט, היתה בדרכה להביא את הבן שלה לבית הספר ביום שישי בבוקר. ליד  מאה שערים היא ראתה איך מכים ילד פלסטיני שהיה בדרכו לעבודה, במקום ללכת לבית ספר. תמונה ירושלמית לכבוד "יום ירושלים"

מאת:

ביום שישי בבוקר, כשלקחתי את בני לבית הספר, פגשתי ילד יפה. הלוואי שזה היה בנסיבות אחרות

שמו של הילד הוא מוחמד.

בצומת של מאה שערים עם רחוב הנביאים, מכונית עמדה בצד הימני של הכביש. היו בה חמישה נערים. המבוגר שבהם מן הסתם רק עכשיו קיבל רישיון. לכל הנערים היו כיפות ופיאות.

פתאום שלושה נערים קפצו מהמושב האחורי לרחוב. שלושתם צעקו "ערבי מלוכלך". הנהג הדליק סיגריה ושאף שאיפה ארוכה.

אמרתי לבן שלי, פאשה בן השמונה, לעבור למושב האחורי. הוא סירב. הוא אמר לי לא לפחד. הוא שאל אותי מה הם אומרים.

הנערים הפסיקו לצעוק, משום שעכשיו  הם כבר תפסו ילד שירד מהאוטובוס בתחנה. הילד שיחק בטלפון הנייד. אני יודעת כי ראיתי אותו יורד מהאוטובוס ושמתי לב שהוא לא מסיר את העיניים מהנייד.

ילדים משחקים במזרח ירושלים. בגיל הזה הם צריכים ללמוד, לא לעבוד (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

ילדים משחקים במזרח ירושלים. בגיל הזה הם צריכים ללמוד, לא לעבוד (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

נראה שהוא בחר במקום הלא-נכון לסיים את המשחק שלו. הוא לא היה לבוש בבגדי בית ספר ואני חושבת שזו הסיבה שהוא משך את תשומת לבי: זה היה 7:45 בבוקר ולא היה לו תיק בית ספר.

אחד הנערים הוביל את האחרים במירוץ אל מוחמד. הוא רץ וקפץ כל כך גבוה עד שהוא פגע בכתפיו של מוחמד והפיל אותו לרצפה.  הוא ניסה לקחת לו את הנייד וגם להוריד לו את החולצה. נער שני הגיע מהצד הרחוק של המכונית. זה עיכב אותו ונתן למוחמד זמן לקום. מוחמד החביא את הנייד שלו.

יצאתי מהמכונית שלי והתחלתי  לצעוק, "יא ולד, בוא אתי". (אמרתי לעצמי ולאלוהים שמשום שעשיתי משהו טוב אתמול, אלוהים יחוס על ילד פלסטיני היום. אני תמיד עושה עסקאות כאלה עם אלוהים והן תמיד מופרות).

עמדתי מחוץ למכונית וצעקתי על הנערים היהודים. צעקתי למוחמד לקום. צעקתי לעבר האנשים שהיו ברחוב ולכל מי שנמצא שם במאה שערים להתקשר למשטרה, לעזור. אנשים לא הגיבו, חלקם נראו מבולבלים

מולי עמד מאבטח. הוא מאבטח את הכנסייה שמשמשת היום כמשרד החינוך. אני יודעת את זה כי הנזירה שלימדה אותי לתפור סיפרה לי. הנזירה שלימדה אותי לתפור הכירה את קוקו שאנל ואת איב סנט לורן. חלפנו על פני הבניין הזה כשהיינו הולכות לקנות חומרים. בכל פעם היא תמיד הזכירה לי ותמיד שאלה איפה הפעמון. "את חושבת שהם התיכו אותו?" היא שאלה בערבית במבטא צרפתי כבד.

עמד שם מאבטח עם כיפה. הכיפה פירושה שהוא יהודי מאמין. פירוש הדבר שהוא אמור לעצור את מה שהוא ראה. אבל הוא עמד מהצד והביט בעוד אני צועקת ובעוד בריונים מתנפלים על ילד קטן.

הייתי צריכה להחליט: האם להישאר ולהיאבק נגד הנערים המכים? האבוח'דיר שבי אמר כן, ההגיון הבריא שלי אמר שאני מוקפת בסביבה עוינת ופאשה עשוי להיות בסכנה. אבל היה גם ילד שנס על חייו.

הילד, שעכשיו אני יודעת ששמו מוחמד, נמלט מהמקום אחרי שהנערים התוקפים הניחו לו וחזרו למכוניות שחיכתה להם, צוחקים ובמצב רוח טוב. קפצתי חזרה למכונית ונסעתי נגד כיוון התנועה עד שמצאתי את את מוחמד.

ביקשתי ממנו לעלות. היו עליו שריטות והוא רעד. הנייד שלו היה אתו

"ח'אלתו (דודה) אני לא מפחד. אני לא אפסיק ללכת למקומות שהם שלנו והם חושבים שהם שלהם. אני יותר חכם מהם. הנייד החדש שלי עוד עובד והחבאתי אותו מהם כדי שלא יוכלו לשבור אותו."

הוא המשיך לרעוד ולהתנשף, ניסה להחזיר לעצמו את הנשימה. "קניתי את הנייד הזה מהכסף שלי:

אני: "ראיתי אותך. מה שמך ולמה אתה כאן? למה אין לך תיק בית ספר?"

"שמי מוחמד. אני בן 16 ועובד. אני חייב לעזור למשפחה שלי. אני לא הולך לבית ספר. הם חושבים שהם יכולים למנוע ממני להגיע לעבודה. תראי, עוד לא שמונה! אני עוד מקדים והבוס שלי לא יוריד לי מהמשכורת."

אני: "מוחמד, אתה יכול להישאר אתי ואני אלך לדבר עם הבוס שלך. אתה צריך לנוח. ניתן לך קצת מים או משהו קר. רצת ריצה גדולה, חביבי".

"לאא, יא ח'אלתו! אם אפסיד את המשכורת שלי, למשפחה שלי לא יהיה כסף." הוא התחנן שאוריד אותו כדי שיוכל להגיע לעבודה בשמונה. הבן שלי החזיק את תיק בית הספר שלו על ברכיו.

איך אוכל לעזור לילד הקטן הזה? הילד שנראה בן 12? הוא אומר שהוא בן 16, הוא קטן ומסייע למשפחה שלו. הוא מתנהג כמו ג'נטלמן ודוחה את הכנסת הפנים שלי.

אני לוקחת את הבן שלי לבית הספר ומוחמד רוצה שאוריד אותו ליד העבודה. הוא לא הרבה יותר גבוה מפאשה. היכו אותו מכות רצח. איש לא עשה דבר. ועכשיו הוא מבקש ממני להקפיץ אותו לעבודה.

הוא קפץ מהמושב האחורי כשעמדתי ברמזור. עצרתי את המכונית ורצתי אחריו. נתתי לו את המספר שלי לנייד החדש שלו. חזרתי למכונית. הסעתי את הבן שלי לבית הספר ועצרתי את הדמעות שלי כדי שפאשה יכול להתחיל את היום שלו בשקט.

פאשה אמר לי שמוחמד הוא הגיבור שלו. גם שלי. מעולם לא הייתי גאה כל כך בפלסטין ובמה שהיא, הילדים שלה חזקים כסלע. היא עדיין בריאה ונושמת.

אני גאה שמוחמד פגש את הבן שלי. הייתי שמחה אילו יכולתי להשלים את המשימה שלי ואילו הייתי יכולה למצוא דרך להוריד אותו בבית הספר ולא בעבודה. שום ילד לא צריך לעבוד. שום ילד לא צריך לפחד בגלל מי שהוא.

התקשרתי למשטרה. בדרך חזרה, אחרי שהורדתי את הבן שלי בבית ספר, עברתי באותו צומת. הייתה שם ניידת משטרה. ירדתי וסיפרתי להם מה ראיתי. לא יודעת מה הם עשו עם זה.

כיפאח אבוח'דיר, תושבת שועפט, מנהלת ארגון חינוך בשם EduReach 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf