הנקרופוליטיקה של ישראל: מי מהפלסטינים ראוי לחיות?
אם נישיר מבט אל המציאות נראה כיצד ישראל מונעת מהפלסטינים את הצרכים הבסיסיים ביותר. מעזה דרך מחנות הפליטים בגדה ועד הפלסטינים בישראל – מדיניות ההפרדה הישראלית חותרת להחליט אילו חיים יהיו לאילו פלסטינים
נקרופוליטיקה (Necropolitics) היא מדיניות של שימוש בכוח פוליטי וחברתי כדי לשלוט על חיי הפרט. זוהי מדיניות המשתמשת לרעה בכוח בשביל להכריע מי ראוי לחיות ומי לא. ביישום מדיניות זו, הצד החזק מחליט על אספקת צורכי חיים בסיסיים לחלק מסוים מאוכלוסייה נשלטת, ועל אספקה של צרכים משניים לחלק אחר. כך משתמש החזק בכוחו ובשליטתו כדי להחליט מי ראוי לחיים מצד אחד, ומי יתקרב אל סף המוות מצד שני. דוגמה מובהקת לנקרופוליטיקה אפשר לזהות אותה במדיניות שנוקטת ישראל כנגד הפלסטינים, בעיקר באמצעות שליטה והפרדה.
מדיניות הנקרופוליטיקה הישראלית מיושמת על העם הפלסטיני לפי פיזור גיאוגרפי וחברתי. כדי להבין מדיניות זו, עלינו להתייחס ל"פירמידת הצרכים", כפי שניסח אותה אברהם מאסלו (מכונה גם "פירמידת מאסלו"). לטענת מאסלו, הצרכים מסודרים כפירמידה – מהבסיסיים ביותר (הצרכים הפיזיולוגיים) ועד העליונים ביותר (מימוש עצמי). בבסיס הפירמידה מציב מאסלו את הצרכים הפיזיולוגיים, שמשמעותם הבטחת המשך קיומו של הגוף, לרבות אוויר, מזון, מים, שינה ומין.
הנדבך השני הוא הצורך בביטחון, שכולל שלמות גופנית וביטחון תעסוקתי, והנדבך השלישי הוא הצרכים החברתיים, הכוללים קשרים משפחתיים ורגשיים. הנדבך הרביעי של הפירמידה, לפי מאסלו, הוא הצורך בהערכה, לרבות כבוד עצמי והערכה עצמית. בקצה הפירמידה ניצבת ההגשמה העצמית, המתבטאת בין השאר ביצירתיות ובגיבוש תפיסת עולם המשוחררת מסטראוטיפים. לפי מאסלו, רק אם רמה מסוימת של צורך מובטחת, האדם יכול להשיג את הרמה שמעליה, וכאשר רמה מסוימת אינה מסופקת, נגרמים קיפאון, מתח ומצוקה.
צריך רק להביט סביב ולראות את המנגנון; להבין כיצד ישראל מפקיעה את חיי הפלסטינים. מחסום קלנדיה (צילום: אחמד אל-באז/אקטיבסטילס)
בעזה כבר אין חשש ממוות
כאשר אני מחילה את התיאוריה הזאת על המציאות הפלסטינית, איני יכולה שלא לחשוב על מילותיה של אמו של הנער מוחמד איוב בן ה-15, שיצא להפגין נגד המצור על עזה, ושם נורה ונהרג. לפני פרידתה ממנו אמרה לו האם: "את האוכל שלך תמצא אצל אלוהים". המצור הישראלי על עזה, לכך אין להתכחש, הוא שהביא לתחושת המצוקה והיעדר הביטחון התזונתי של משפחתו של הנער, וגם לתחושת החסר והמחנק של כל תושבי הרצועה כולם. חוסר היכולת של ההורים לספק לילדיהם צרכים בסיסיים גורם בעזה למתיחות ולתסכול ויוצר מעין "אסטרטגיית הגנה" שבה מיעוט המשאבים ותנאי החיים הקשים גורמים להיחלשות החשש מהמוות.
צריך רק להביט סביב ולראות את המנגנון; להבין כיצד ישראל מפקיעה את חיי הפלסטינים – את המשאבים שלהם, המים, אדמותיהם ובתיהם. בכך היא שוללת מהפלסטינים את הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים ביותר. גם אם נעז לעבור שלב אחד הלאה, אל הצורך בביטחון, הרי הצבא הישראלי, הכובש את הפלסטינים והפולש אל שטחיהם (גם אל מחנות הפליטים), עוצר ילדים, צעירים ואימהות, ומקים מחסומים ומגדלי תצפית – למעשה מפקיע בכך מהאזרח את הצורך הבסיסי בתחושת ביטחון. זאת ועוד, באמצעות פריסת המחסומים, ניתוק הערים הפלסטיניות זו מזו, הפרדת האדם מאדמתו וניתוק הרצף הגיאוגרפי, ישראל פועלת גם כדי לשלול מהאזרח הפלסטיני את הקשרים החברתיים הבסיסיים ביותר.
המצב הזה מחליש עד מאוד את הקשרים בחברה הפלסטינית. לדוגמה, פלסטיני בעל תעודת זהות כחולה יחשוב כמה פעמים לפני שהוא קושר את חייו עם בת זוג בעלת תעודת זהות ירוקה, בגלל החסמים, האיומים והביורוקרטיה המאפיינים את מדיניות ישראל, המתערבת בחיי הפלסטינים ושוללת את צורכיהם החברתיים. אשר לצורך בהערכה או בהגשמה עצמית, שהן כאמור תנאי לקיום תרבותי, צרכים אלו הם כמעט מעבר ליכולת ההשגה. לנוכח זה אפשר להבין את ההתקוממות הפלסטינית, ואת מה שקורה בפלסטין בכלל ובעזה בפרט.
הפגנה בעזה, 20.4.2018 (צילום: מוחמד זאנון/אקטיבסטילס)
ראוי להסב את תשומת הלב לסכנה הכרוכה בשליטה הישראלית על חלוקת הצרכים לעם הפלסטיני. ישראל הצליחה להפריד בינינו הפלסטינים בכך שגרמה לנו להתמקד בהשגת הצרכים הבסיסיים שלנו. כך נוצר מצב שבו חלק גדול מהעם מנסה להבטיח את צרכיו הבסיסיים, שלאמיתו של דבר הם בגדר זכויות יסוד, ואילו חלק אחר מנסה להבטיח צרכים אחרים, הנוגעים לביטחון, למשפחה, לחברה ולהגשמה עצמית. היד הישראלית, השולטת ב"ברז הצרכים" של הפלסטינים, אפשרה לישראל שליטה טריטוריאלית, חברתית ופוליטית עליהם. בעזרת החלוקה למעמדות (מבחינה חומרית ומבחינה חברתית) ולאזורים (מבחינה גיאוגרפית) ישראל מממשת את מדיניות הנקרופוליטיקה שלה.
הצעדים שישראל נוקטת נגד העם הפלסטיני אינם רק פעולות טכניות הכרוכות בכיבוש, אלא הם מכניזם שמשקף את מדיניות ניצול הכוח והנקרופוליטיקה הישראלית. ישראל חותרת לשלוט שליטה מלאה בפירמידת הצרכים של הפלסטינים, ובכך היא הורסת את רוח האדם; היא מחליטה למי מגיע לחיות ולמי לא.
ד"ר דלאל עריקאת היא חוקרת דיפלומטיה ויישוב סכסוכים באוניברסיטה הערבית האמריקאית (AAUJ). אביה, סאיב עריקאת, הוא ראש צוות המו"מ הפלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון הפלסטיני "אל-קודס" ותורגם במסגרת "אופק לתקשורת הערבית" המשותף למרכז אעלאם ולמכון ון ליר. הפרויקט מבקש לחשוף את הקוראים הישראלים למאמרי דעה ופרשנות מרחבי העולם הערבי ולעודדם שלא להסתפק בקריאה של פרשנות ישראלית בלבד. מערבית: צאלח עלי סואעד.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
