newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

לא מוכנים לחזור לסטטוס קוו

הסטטוס קוו אליו שואפת ישראל לחזור, בעידוד אמריקאי, אינו מתרכז באל אקצא אלא בשימור הכיבוש. הצעירים הפלסטינים לא מוכנים להמשיך לחיות במציאות שמשמעותה שקט לישראלים, והמשך הדיכוי של הפלסטינים

מאת:

כותב אורח: עבד אבו שחאדה

אז ישראל התחייבה לשמירת הסטטוס קוו באל אקצא, והפלסטינים צריכים מיד להפסיק עם ההפגנות והפרות הסדר כי אין כיבוש, אין אפליה, אין דיכוי אלים ואין סכסוך.

ההצהרות שהתפרסמו בסוף הפגישה בין נתניהו, מלך ירדן ומזכיר המדינה האמריקאי קרי מדברות על התחייבות ישראלית לשמור את הסטטוס קוו הקיים, וכעת ישנו ניסיון לשדר תחושה מזויפת של רגיעה צפויה, שעכשיו אפשר לחזור למצב "הרגיל".

אז זהו שלא. סוגיית אל אקצא היא ללא ספק בעלת חשיבות עצומה, אך הסטטוס קוו שכולם רוצים לחזור אליו אינו מתרכז במסגד אל אקצא אלא בפרויקט הציוני ובהמשך התנחלויות והשמירה על שקט התעשייתי תוך דיכוי העם הפלסטיני.

חשוב להדגיש את העלבון הלאומי בעצם קיום הפגישה אליה לא הוזמנו מנהיגים פלסטינים כאלה שהצעירים באמת מוכנים להקשיב להם. אפילו אנשי הוואקף בעלי הטון במסגד אל אקצא לא הוזמנו לפגישה ורק עודכנו. כל אלה מעידים על הניסיון האמריקאי לכפות על העם הפלסטיני מנהיגים שהם לא מנהיגים ולא פלסטינים.

ההצהרות בתום הפגישה מציגות את ישראל בתור הצד המתפשר, שפועל למען חזרה לשגרה. אך הבעיה אינה נעוצה בחזרה לסטטוס קוו אלא בקיומו של סטטוס קוו מלכתחילה.

אם נבחן את הפגישה עצמה נמצא שכל המכובדים הללו ישבו על שולחן משא ומתן לדון בסוגיות שהוסכם עליהן כבר לפני כמעט 50 שנה בתחילת הכיבוש בגדה המערבית ומזרח ירושלים. התוספת – ההסכמה הירדנית להצבת מצלמות אבטחה כדי לרגל אחרי המתפללים – רק תחמיר את המצב.

> כשהרסיס בישבן מתחיל להכאיב

עימותים בין צעירים פלסטינים לצבא באזור בית אל, הגדה המערבית. 23 באוקטובר 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

עימותים בין צעירים פלסטינים לצבא באזור בית אל, הגדה המערבית. 23 באוקטובר 2015. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הסוגיה הזאת מציגה בצורה מאד אירונית את אחת הבעיות המרכזיות בתפיסת המשא ומתן בין הפלסטינים לישראלים: הפלסטינים צריכים להיאבק על דברים אלמנטריים ביותר שאמורים להיות מובנים מאליהם ולא נתונים לוויכוח ומשא ומתן, גם על כאלה שכבר הוסכמו. כך, בכל פעם שהצעירים יוצאים להפגין, מערערים על הנוחות הישראלית וגורמים לקובעי המדיניות לחשוב מחדש על הדיכוי נגדם, מתכנסות בתגובה פגישות "משא ומתן" שמטרתן להחזיר את המציאות הישנה, וסוללות את הדרך להמשך הזלזול הישראלי בעם הפלסטיני.

אפשר להציג נתונים שיוכיחו כיצד ההתנחלויות וגזל האדמות הפלסטיניות רק גדלו בקצב מסחרר מאז תחילת הסכמי אוסלו. אך הבעיה גדולה יותר מעצם קיומה של התנחלות כזו או אחרת: הבעיה היא בבחירה של הפלסטינים בכלל לשוב פעם אחר פעם לשולחן המשא ומתן עם אלו שמדכאים אותם מלכתחילה, אלה שאף פעם לא מכבדים הסכמים. הצפייה הזאת מנותקת מן המציאות, שהרי אין שום סיבה לממשל הישראלי ליזום או להתחייב לשיפור המצב וחייהם של הפלסטינים בזמן שמוסדות המדינה והחברה הישראלית מתנהגים כאילו שזה נורמלי לחלוטין לכבוש ולדכא עם אחר. המטרה היחידה של המשא ומתן היא יצירת מראית עין של דיאלוג שתמסמס כל התנגדות פלסטינית.

לכן כששואלים אותי על האירועים האחרונים אינני מבין מדוע מצופה מהפלסטינים להרגיע את המצב. הצעירים הפלסטינים שחיים תחת עוני והשפלה, יוצאים עכשיו לרחוב וגורמים לחברה הישראלית להבין שהם לא מוכנים לחיות תחת הסטטוס קוו שפועל רק לרעתם. שיש מחיר לדיכוי, שלא יהיה כאן שקט בזמן שכובשים עם אחר. הרי כשמזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי יוצא בקריאה "להפסיק עם הרטוריקה השקרית" עם אצבע מאשימה נגד המנהיגים הלאומים הפלסטינים וטענה כי הם עודדו את המחאות והפרות הסדר המשמעות של דבריו בפועל היא "תחזרו לחיות תחת כיבוש ודיכוי ואלימות יום-יומית ודי להפגין נגד".

כעת אולי הדרג הצבאי בצה"ל יתחיל להפנים שיש גבול לכוח. שמטוסים, טנקים ופצצות, תקציבים וצבא מאורגן אינם יכולים להרוג את כל הערבים וכמובן לא יכולים לעצור את כולם. אותם צעירים שחיים תחת דיכוי מלמדים את העולם כולו את משמעות המילה התקוממות עממית שלא ניתן לרסן ולא ניתן לעצור.

האירועים האחרונים הם התוצאה של הסכסוך שהחברה הישראלית אינה מעוניינת לפתור. סוגיית הסטטוס קוו וההצהרות של נתניהו על אל אקצא הן ניסיון עלוב להרגיע את השטח. מי שעוקב אחר ההתפתחויות ברחוב הפלסטיני יכול לזהות שאין לצעירים שום סיבה בעולם להרגיע את הרוחות. המחאה והפרות הסדר הן חלק מהמאבק לשחרורו של העם הפלסטיני שממשיך להתקומם למרות שנכפה עליו דיקטטור בשם אבו מאזן שמנסה לדכא את המחאה הטבעית של עם שנמצא תחת כיבוש.

יתכן שההפגנות והתנגשויות בין הפלסטינים לכוחות הביטחון הישראלי לא ימוטטו את המדינה, אך לפחות עכשיו אולי הישראלים יתחילו להפנים שאם לא יהיה טוב לפלסטינים לא יהיה טוב לאף אחד באזור.

עבד אבו שחאדה הוא יפואי פעיל בל"ד וסטודנט לממשל וחברה במכללה האקדמית תל אביב יפו.

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf