הסטנדאפ הכי טוב בעיר: אירוע יום האישה עם נשות הליכוד

בגיל 18, בעקבות שיחות עם אמא שלי שתמיד נגמרו במשפט "אם לא ביבי אז מי?", הצבעתי לליכוד. מאז, ככל שנחשפתי יותר למחאות ומאבקים חברתיים שהפכו לחלק משגרת היום יום שלי, אמא שלי ושאר המשפחה נפתחו והתחילו לשמוע על הסיפורים שהם לא קוראים בדרך כלל בעיתונים. אחרי המלחמה בקיץ, אמא שלי הבטיחה לי שהיא לא תצביע יותר לליכוד. לא האמנתי לה כשהיא סיפרה לי שהיא הלכה אתמול לכנס של הליכוד לכבוד יום האישה (למרות שאני בעצמי התכוונתי ללכת כדי לכתוב עליו פוסט) ודרשתי תמונות, אבל אני כל כך שמחה שהיא הלכה אחרת לא היה יוצא הפוסט המעניין הזה, שנותן לי וגם לכם ולכן הזדמנות להציץ לתהליך שעוברת אישה מזרחית, דור שני לעולים מעיראק, שהצביעה כל חייה לימין אבל לא תוכל למצוא גם בית בשמאל.

אני מאוד גאה ושמחה לארח את אמא שלי, מיכל סלוצקר עמראן, בטור ראשון ב"שיחה מקומית". היא כבר כתבה ספר מצליח, יש לה בלוג של סיפורים והגיגים אבל מה זה בא לי שהיא תתחיל לכתוב על פוליטיקה. בעזרת השם נקווה שהטור הזה יהיה הסיפתח.

הוא יודע שהוא המנצח הבלעדי כאן, באולם אליו הוזמנו נשים מכל רחבי הארץ, לשמוע על יום האישה מפי נשות הליכוד, ועל הדרך גם להיחשף לתעמולת בחירות. מישהו שם במטה הבחירות של ראש הממשלה העלים עין מכך, שכמעט רוב מי שהגיעו לערב זה הן בין המשוכנעות. אבל למראית עין, בשביל התקשורת, התעמולה, העלאת המורל אצל מר ביבי ורעייתו שרה, ערב זה רצוי ואפילו חובה.

הגעתי לאירוע כי לא החלטתי, עדיין, למי להצביע. בהזמנה שקיבלתי צויין שהאירוע ייערך באולמי "אושן" בגני-התערוכה, ישיבה מסביב לשולחנות, כיבוד ואפילו שירה בציבור. ואני לתומי, חשבתי שהנה זו הזדמנות פז להגיע לאירוע מכובד בו אוכל לשמוע וגם להשמיע את קולי ולשאול את השאלות שעדיין לא קיבלתי עליהן מענה מאנשי הליכוד. דמיינתי דיון מכובד.

אז דמיינתי, וכמה לא מפתיע היה שהתבדיתי מיד כשהגעתי. עשרות אוטובוסים מכל רחבי הארץ עם נשים, רובן מבוגרות, עומדות בתור ארוך ובלתי מסודר לבידוק הביטחוני, ברקע צעקות של נשים שנדחפו מכל עבר ואיומים של הסדרנים ואנשי האבטחה. חייכתי לבחור הצעיר שעמד לידי ונאמר לו, שגברים לא נכנסים. בסוף כולם נכנסו, כולל האישה שאיימה על המאבטח שאת הצילומים והביזיון תעביר מיד על הבוקר לתוכנית של אורלי וגיא. פגשתי אותה בפנים, אוכלת בעצבים סיגרים מטוגנים. "תראי, תראי אותם", הצביעה על היושבים שעל הבמה, "אנחנו עשינו אותם בני-אדם ואיך שהם מתנהגים אלינו…". "למי תצביעי?" שאלתי אותה. "לכחלון", ענתה ודחפה לי סיגר, שהזכיר לי סיגר אחר הרבה יותר יקר.

המנחה עלתה שוב על הבמה והזמינה את חביבת הקהל, סטנדאפיסטית בזכות עצמה – מי אם לא מירי רגב, האחת והיחידה. היא יודעת לשחק כמו הבוס שלה. הקהל פה שבוי גם שלה, והיא נותנת פייט רציני ולא בוחלת בדבר. מחיאות הכפיים הרמות מעלות אותה לטורים גבוהים והנה מגיעות שורות המחץ, שמורידות אותי כליל, אבל את שאר הנשים מעלות לגבהים: "בוז'י עדיין נמצא באימון על מיתרי הקול שלו", "יאיר לפיד לא החליט מה סקסי יותר, עם זקן או בלי זקן", וככה היא עברה אחד אחד. את יאיר דמיינתי מלטף את זקנו וגם אותי זה הצחיק נורא, אבל לרדת לרמה של פגיעה אישית בבוז'י, זה כמו להעליב ילד בביה"ס ולומר לו: "אתה שמן, אתה מסריח, אתה פגום, אז אין לך הזדמנות שווה".

כוס הקפה שבידי כבר התקררה, למרות שהאווירה הלכה והתחממה, כשלבמה הוזמנה מי שאותה הכתיר מחנה השמאל בעל כורחה כשחקנית הראשית כדי לשלבה בתסריט הרוע שיצר. לשמחתי, אימצתי משפט שראיתי אצל "מנשקי המזוזות" והפכתי אותו למנטרה שלי: "לשון הרע לא מדבר אליי". הבחירות האלו מפגישות אותי איתו עשרות פעמים ביום, והשנאה והקיטוב בעם לשני מחנות היא הכתם השחור שיידבק בכל המפלגות. לשמחתי, היא עמדה על הבמה ובהופעת היחיד שנתנה, עידנה במקצת את ההילולה. שרה, רעייתו של ראש הממשלה.

קולה היה נמוך ולא מתלהם, היא דיברה על עבודתה כפסיכולוגית כשברקע הופיעו תמונות שלה הממחישות את דבריה. היא נגעה בנושא האלימות כנגד נשים ואף השחילה מספר משפטים, בהם אמרה שכאן בארץ לא מעריכים אותה מספיק, כי אולי לא הסתובבה או הופיעה במקומות הנכונים. אולי לרצות את התקשורת זה ממש לא קל ואולי עכשיו זה מאוחר מידי, אבל הנשים כאן מרעיפות עליה טונות של אהבה, צועקות בשמה ואני שעומדת קרוב לבמה מביטה שוב בביבי, "מלך העולם", כשהוא נושק לה ברדתה, והקהל עוצר לרגע את נשמתו כמו היה בשיא של סרט מתח שלא תם.

לפני מספר ימים הוא עמד בקונגרס ונאם. כעת הוא נמצא מספר פסיעות מכל אחת ואחת. קרוב מתמיד, אבל מרוחק מהעם. ביבי עם מבטו, ששמור רק לו, עומד על הבמה כמי שניצח במערכה הראשונה. אני מהרהרת ביני לביני, שאולי הכול כאן נעשה, בעצם, כמחווה ממנו לאישה הראשונה. מעין זריקת עידוד לאישה שאיתו, שיש הטוענים שהמשפט "עזר כנגדו", לא תמיד משחק לטובתה. אם זה כך, אני מתרצה ביני לביני, מגיע לה! ואני מתכוונת בטוב, כי לחיות עם אמן פעלולים, עלול לשגע גם אחת שהיא פסיכולוגית ומומחית לחריגים.

בנסיעה חזרה, ליכודניקית שרופה אמרה לי שהפעם תצביע למישהו ימני יותר. ביבי כבר לא מה שהיה והאנשים שאיתו לא עוסקים בנושאים חברתיים. גם עכשיו התעלמו מאתנו. עבדו עלינו שוב. אם אירוע שקרוב ל-900 איש הליכוד לא יכול לארגן, איך רוצים לנהל שוב מדינה שלמה? תם ונשלם אך לא נגמר.

יצאתי מאוכזבת והרגשתי שאין מישהו שבאמת רוצה להקשיב לבעיות של העם, להתלבטויות שלי, לספק ולייאוש. המפלגות מפספסות את מי שבאמת צריך לשכנע. את דור הביניים, את המעמד הבינוני, השואל, הסקרן, המבקש שינוי. אני ביניהם, אחת מיני רבים, ולא בא לי להרגיש שוב פעם שאכלתי אותה. נמאס מדיבורים.

נשארתי שוב פעם לבד עם מחשבותיי. אני בין המתלבטים ואולי ביום הדין מאחורי הפרגוד ברגע שבו כל אחד יהיה עם עצמו והאמת שלו, שוב אצטרך להתפשר על הרע במיעוטו, אנשק מזוזות ואתפלל שמתישהו יהיה כאן טוב יותר, כי הייאוש לא הופך לנוח יותר.

> השבט הלבן בכיכר נשאר תקוע בניינטיז: מתנשא ולא מציע חלופה לשלטון