newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הסרטון ערוך באופן מגמתי" - על העלאת הסף המתמדת לאמת מהשטחים

אף אחד לא טוען שלא היו הרוגים, אין כל עדות לכך שהצילומים מביתוניא מפוברקים, חומר הגלם זמין במלואו לתקשורת, ובכל זאת, בכירי הפרשנים והפוליטיקאים מטילים ספק באותנטיות של העדויות שלפניהם. ככה משכנעת התקשורת את הציבור, באופן שיטתי ומתמשך, שהכיבוש אינו ראוי לתשומת לבו

מאת:

מאז שהפסקתי לעבוד במדורי ספורט והתחלתי להתעסק באקטואליה, ניסיתי ליזום כתבות על הנושא הפלסטיני. העיסוק בנעשה בשטחים נראה לי הדבר המהותי ביותר לעתידנו, ומעבר לכך, בשטחים יש סיפורים מצוינים, מכל הסוגים.

לישראלים יש תחושה שהם יודעים הכל על הכיבוש ועל הסכסוך, אבל להתרשמותי זה בעיקר מנגנון הגנה שכזה, והרבה פעמים אני נתקל בכל מיני אורחים בינלאומיים שבאמת הסתובבו בשטח ומבינים עניין יותר מרוב הציבור בארץ. בכלל, ככל שאני מתעמק בנושא אני מגלה כמה אני לא יודע מספיק על הכיבוש.

אבל הבעיה האמיתית בתקשורת לא היתה מעולם מחסור בידע או בסיפורים טובים, אלא צנזורה עצמית. במקרים הגרוטסקיים יותר זה הגיע ממש מלמעלה, מההנהלה: אני זוכר טור של עופר נמרודי בזמן עופרת יצוקה, שבה הוא התנצל בפני קוראי מעריב, בפני צה"ל וקציניו, על שהעיתון פרסם את הטור (הקבוע) של יונתן גפן ובו ביקורת על התנהלות הצבא במבצע. אני גם זוכר את אמנון דנקנר המנוח עומד במרכז החלל הפתוח של מערכת סופשבוע, וצורח – ממש כך – על עורך המוסף "עם ישראל לא רוצה תמונה של מחבלת ערבייה עם שיניים מלוכלכות על השער בחג!". מה שהטריף אותו היה ראיון בלעדי שג'קי לוי ערך בעמאן עם לילה חאלד.

עופרת יצוקה באמת היתה אחת מנקודות המפנה לרעה בסיפור הזה. אחרי המבצע ישבנו, אני ועורך המוסף דאז, עם הנהלת בצלם שערכה עבודה יסודית מאוד בשטח, והביאה שורה של מקרים שבהם נפגעו אזרחים, ייתכן שבמתכוון, מאש צה"ל. הסיפור נקבר במערכת תחת מטר של תירוצים – נון אייטם, לא מעניין, לא חדש, וכו'. כולנו נדרשנו למקרים האלו, וגם צה"ל חקר אותם, רק אחרי שהם התפרסמו בתקשורת הזרה ובדוח גולדסטון.

מאז הסף לסיפורים פלסטיניים הלך ועלה בהדרגה. כדי להכניס לסופשבוע סיפור מהשטחים שממש עוסק בערבים – וזה תחת שדרה ניהולית שמאלנית למדי, מעורכי העיתון ועד לכתבים בשטח – הוא היה צריך להיות ממש יוצא דופן. האמת, אני זוכר רק כתבה אחת שערכתי ועסקה בהשפעת הכיבוש על הפלסטינים, והדיבור במעריב אחר כך היה שאותה כתבה סיבכה את עורכי העיתון עם ההנהלה. לרוב הצנזורה לא היתה צריכה להיאמר במפורש. זה היה רוח הדברים וכולם הבינו אותם.

אגב, גם הקוראים שנאו את הסיפורים האלו, ובתקופה שבה עיתונים מתמוטטים זה גם היבט חשוב. ישראלים שמתפלאים למה ארגוני זכויות אדם עובדים באנגלית צריכים לשאול את עצמם למה אף אחד לא מתעניין במסר שלהם בעברית, לא הציבור ולא התקשורת.

כדי שסיפור יחצה את סף התודעה הישראלי הוא צריך להיות בעל איכויות עיתונאיות נדירות: גם לערב אלמנטים חריגים (מפגין דני בלונדיני מתעמת עם חיילי צה"ל בעת טיול אופניים בבקעת הירדן); וגם לכלול חומר תיעודי נדיר, כלומר כמעט תמיד צילומי וידיאו. עדויות של אנשים, שתמיד היו אבן היסוד של הכתבה העיתונאית, לא שוות כלום בשטחים. גם סטילס כבר לא עוזר.

אם חשבנו שהנוכחות של מצלמות וידיאו וטלפונים תפתור את הסוגיה הזו, מגיע המיתוס הנוכחי על כך שמרבית החומרים מפוברקים, או ערוכים "באופן מגמתי" או כל קישקוש דומה שגם מעמיד את כל האירוע בספק, וגם מנתק את הקונטקסט שלו, כאילו ההפגנה לא מתקיימת תחת כיבוש, כאילו אין לה סיבה, וכו'.

כמובן, תמיד יש סיכוי שסרטון מסוים אכן ערוך או מפוברק, כולל הסרטון הנוכחי מביתוניא, אבל זו סיטואציה נדירה וקשה מאוד להפקה, החריג ולא הכלל בעבודה העיתונאית. באירוע מביתוניא למשל, יש 21 ג'יגה של חומר מארבע מצלמות אבטחה במקום, שעות של צילומים לאורך כל היום; יש גופות אמיתיות של הרוגים; יש דוחות פציעות מבתי החולים; ואפילו ישראל לא מטילה ספק בבסיס הסיפור – נערים הרוגים בעת הפגנה באותו המקום. ובכל זאת, ירון לונדון (שהניח בערוץ 10 שמדובר בפיברוק), שר הביטחון יעלון ו"ישראל היום" לא מוכנים להכיר במסקנה ההגיונית ביותר: שהסרטונים מדויקים עד אשר לא הוכח אחרת. מורן שריר כתב בהארץ טור מצוין הבוקר על הספקנות הבריאה שתקפה אמש את רוני דניאל בערוץ 2.

הקונצנזוס הישראלי מתחלק למי שמטילים ספק באמיתות הגירסה הפלסטינית, למי שחושבים שזה בכלל לא רע שיורים במפגינים. כך מתקבלות ההחלטות הפוליטיות באווירה שחלקה בורות וחלקה רשעות. התוצאות הרסניות בהתאם.

עוד שתי הערות: בגלל האופי הסנסציוני של העיסוק בשטחים, שנובע מהעלאת סף הריגוש והאמת לגבהים פסיכיים, מתקבלת בציבור תמונת מצב שהיא אוסף אירועים ביזריים, שרובם לא קשים בצורה חריגה – פה דרכו נשק, שם מישהו קיבל קת לפנים. האופי האלים באמת של הכיבוש מוסתר. אני זוכר איזה טור לעגני של בן דרור ימיני שטען שכל חלוקת המצלמות הניבה וידיאו אחד של בעיטה, או משהו כזה. תחשבו גם על מי שמצמצמים את תג המחיר לגרפיטי, בזמן שבבתי חולים שוכבים רועים פלסטינים שקיבלו לום בראש מאלמונים יהודים. בשטחים נהרגים אזרחים באופן קבוע, נהרסים בתים באופן קבוע, אנשים נעצרים, מושפלים ומוכים באופן קבוע, אבל אם תשאל את הישראלי הממוצע הוא חושב – בגלל התקשורת שלו – שמה שהולך שם מזכיר את הדחיפות עם השוטרים בכניסה ליציע בבלומפילד.

שנית, בהתנהלות התקשורת מול כוחות הביטחון יש תופעה הפוכה: הורדת סף מתמדת. הסרטונים הכי ערוכים והכי מגמתיים שנראו בטלוויזיה הישראלית בשנים האחרונות התקבלו מהחומר המצולם מהמאווי מרמרה. צה"ל החרים את כל חומר הגלם מהעיתונאים במקום, אבל שחרר רק כמה שניות פה ושם, ערוכות היטב, מסומנות בחיצים ובעיגולים, מואצות ומואטות לצרכי הצבא. האם איזה עיתונאי תבע את שחרור יתר חומר הגלם? האם מישהו שאל "מה קרה קודם?" לפעמים אותם קליפים נועדו אפילו לצרכים הפוליטיים של ראשי הצבא – ביום עדותו של הרמטכ"ל בוועדה שחקרה את ההשתלטות על המשט, ממש במקרה, שוחרר הסרטון (הערוך) שבו נראית ח"כ חנין זועבי מתעמתת עם החיילים. כולם יודעים במה התקשורת עסקה באותו היום.

פוסט זה פורסם גם באנגלית באתר 972+

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf