ערבים ורוסים בישראל: בין ברית של מנודים לעוינות

אם יצליח אביגדור ליברמן לגבש את נבחרת החלומות שלו לממשל אחדות, תהייה זו לא רק ממשלה הדוחה את החרדים, אלא גם ממשלה שמדירה באופן מוחלט את האזרחים הערבים. יהיה בה נתניהו עם "הערבים נוהרים לקלפיות" כאיום קיומי; יהיה שם גנץ, שהתעלם מהערבים לכל אורך מערכת הבחירות וכינה אותם "הלא יהודים", ויהיה שם כמובן ליברמן עצמו, עם תכניתו לניתוק אזור ואדי ערה ממדינת ישראל ושלילת אזרחותם של הערבים בחבל ארץ זה. ויהיו תחת כנפיה של הממשלה הזאת – אותה חוללה מפלגה שעדיין נחשבת למגזרית-רוסית – גם המונים של אזרחים דוברי רוסית, שהצבעתם תתרום רבות לעיצוב פניה של הממשלה ושל המדינה.

אין זה דבר של מה בכך. מצב כזה יסתום את הגולל על הזרמים התת קרקעיים של מאבק מתמשך בסוגיה "של מי הארץ הזאת, לעזאזל", שמתחולל בין ערבים לרוסים אזרחי ישראל מאז החל גל העלייה הזה לפני 30 שנה. הערבים טוענים לבעלות בשם הוותק; הרוסים טוענים לבעלות בשם הלאום והדת. כ-30 שנה הם מטיחים אלו בפרצופם של אלו עלבונות המושתתים על המאבק הזה ושוללים אלו מאלו את הזכות להכריע בענייני מדינה. אלה הרי "לא שייכים", ואלה הרי "חדשים שזה מכבר באו". רצוי שאלו ילכו מכאן; עדיף ש"הם" ילכו מכאן. אין זה כמובן מאבק על שליטה בפועל, אלא על שייכות.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

הערבים טוענים לבעלות בשם הוותק; הרוסים טוענים בעלות בשם הלאום והדת. תערוכה של האמנית זויה צ'רקסקי במוזיאון ישראל (הדס פארוש / פלאש 90)

בין חוק השבות לזכות השיבה

המתח הפנימי בין יהודים לערבים, על כל מרכיביו, לא התחיל כמובן עם גל העלייה של שנות ה-90 מבריה"מ לשעבר; עם זאת, כמה מן המאפיינים של העלייה הזאת חידדו אותו – ביניהם הגודל, הנתונים הדמוגרפיים של המהגרים ועמדותיהם הפוליטיות. מיליון האיש שהגיעו על פני רבע מאה ערערו את המאזן הדמוגרפי היהודי-ערבי והקצינו עוד יותר את עמדת הכוח המובנית. הערבים חששו גם מן התחרות המרקסיסטית הבסיסית על משאבים ומקורות תעסוקה. הם צדקו. הרוסים היו מוכנים לעשות כל מלאכה. הראשונים להיפלט היו הערבים.

ההתנגדות הערבית הבסיסית לעלייה הזאת הייתה מושתתת גם על ההרכב הייחודי שלה. מתוך הבנה של גבולות כוחם, השלימו רוב הפלסטינים אזרחי ישראל עם אתוס העלייה והביטוי המובהק שלו – חוק השבות שנועד ליהודים. אלא שהעלייה הזאת הביאה עמה אחוזים גבוהים מאוד של לא יהודים על פי ההלכה (בין 30 ל-60 אחוזים, תלוי בתקופה), עובדה שהכשירה את הקרקע לתרעומת גלויה. לאזרחים הערבים לא הייתה הסתייגויות מעצם הבאתם של לא יהודים על פי ההלכה; הם רק התרעמו על השימוש הציני שעושה המדינה בחוק לחיזוק היתרון הדמוגרפי. הטענה "מילא שאתם מביאים יהודים; אבל אתם מביאים כל כך הרבה לא יהודים. אז מה איתנו?" נשמעה מפי ערבים לעתים קרובות.

ומתחת לכל אלו נשענה מערכת היחסים מתחילתה על מסלול ההתנגשות הבלתי נמנע: חוק השבות אל מול זכות השיבה.

העולים מבריה"מ לשעבר נקלעו, מבחינתם, למציאות מורכבת. הראשונים ממש –  לא כל אלה שהגיעו כשמסך הברזל רק התרומם – לא ידעו  כלל על קיומם של אזרחים ערבים בישראל. בדרכה לביקור ראשון בנצרת, שאלה קבוצה קטנה של מי שרק הגיעו אם מקבלים שם שקלים. ההכרה בקיומם של אזרחים ערבים בישראל הייתה עבור רובם הפתעה רעה. האיסלמופוביה המיובאת מבריה"מ לשעבר נשתלה היטב בקרקע הישראלית; השיח האוריינטליסטי הרוסי והאיסלמופוביה משם שועתקו למולדת החדשה ואף שימשו כאפיק מקוצר של כניסה לישראליות. התקשורת בשפה הרוסית, אז שלוחת רסן לחלוטין, ליבתה גזענות בוטה כלפי פלסטינים אזרחי ישראל ואלו מעבר לקו הירוק. פרשן פוליטי ידוע, בן העלייה הזאת, כינה את הסכסוך הישראלי-ערבי כתופעה שלא מתחום מדעי המדינה אלא מתחום "הרטולוגיה" – תורת העכברושים.

עיקר החיכוך התגלה בערים המעורבות. על אף החלטת הקליטה הישירה, המדינה מצאה דרכים לנווט את העולים החדשים לחיים בערים המעורבות. הכוונה הייתה, כמובן, לשפר את האיזון הדמוגרפי לטובת היהודים. בין לבין, נפגשו שתי אוכלוסיות מוחלשות עוינות זו לזו, שבאו לעתים גם לכדי עימות פיזי. במהומות שפרצו פעם בעכו, נראו ערבייה ורוסיה צורחות זו על זו ברחוב. "לכי מפה, זה הבית שלי", צעקה הערבייה; "את תלכי מפה; זו המדינה שלי", צעקה הרוסייה. זו תמצית הסיפור.

המוטיב הזה חזר לעתים קרובות בעימותים בין חברי הכנסת הערבים לחברי כנסת של "ישראל ביתנו". זה אינו עימות רגיל בין שמאל לימין, ואפילו לא בין ערבים ויהודים. העימות הזה מגלם את המאבק על האדנות והבעלות. כל עימות שמתחיל ב"פאשיסט" או "בוגד", גולש ל-"לכו לרמאללה, נראה אתכם שם; יש לכם 21 מדינות";  ומנגד – "תחזרו לרוסיה" ו"מי אתה בכלל, עולה חדש, שתגיד לנו, בני הארץ הזאת, מה לעשות". ספק אם במערכת הבחירות הנוכחית יסתפק ליברמן במטחי אש על החרדים במטרה לרכוש עוד מצביעים רוסים וחילונים, ויוותר על קהל היעד לשטנה שמביא לו בוחרים נוספים, קרי הציבור הערבי. הפעם הוא ממש לא לבד בגזרה הזאת, אבל עדיין מביא יותר קבלות. רק הוא סרב לשבת ליד ח"כ איימן עודה במליאה, רק הוא קרא להעמיד חברי כנסת ערבים לדין על פי חוקי נירנברג.

וודקה ודג מלוח

עם תחילת גל ההגירה עלתה בקבוצות של ערבים אזרחי ישראל גם ציפייה מסויימת לאופציה אחרת. היו שציפו כי האופן הטבעי והלא מתפשר בו הניחו הרוסים בפני החברה הישראלית את ההכרה בתרבותם ובמידה של אוטונומיה, יאפשר לערבים אותה מידה של חופש. זה לא קרה. מה שנחשב כמענה לזכויות פרט אצל הרוסים, נחשד כזכויות קולקטיביות אצל הערבים ונדחה על הסף.

עם כל הקושי, ההסתייגות ואפילו השנאה – לא כולם ויתרו על הפוטנציאל הטמון בקשר בין שני ציבורים אלה. התשתית העיקרית לשימור קשרים הם ערבים בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ לשעבר. הארגון שלהם ("ארבאט", על שמו של רחוב פופולרי במוסקבה) וארגוני שמאל קטנים של דוברי רוסית (בראשם "מורשתנו"), ביססו מערכת יחסים חברתית-פוליטית של ביקורים הדדיים ושיחות פוליטיות. המכנה המשותף העיקרי הוא נוסטלגיה וזיכרונות משותפים. הרוסים מתארחים מדי פעם באום אל-פחם (שם יש ריכוז גדול למדי של דוברי רוסית שגם שבו מלימודים עם נשים שבאו אחריהם מבריה"מ לשעבר); לעתים מתארחים הערבים אצל הרוסים בבתים פרטיים או בפעילויות של "מורשתנו". תכיפות הביקורים ואופיים נתונים כמובן להשפעות האווירה הפוליטית המשתנה. בכל המפגשים מובטח דבר קבוע אחד: מאכלים רוסיים האהובים על ידי שני הצדדים. סלט אוליבייה, ורניקי, דג מלוח על צורותיו השונות, וודקה והמון זיכרונות מאוניברסיטאות שבהם למדו גם אלו וגם אלו, מתיאטראות בהם ביקרו, מאתרים בהם סיירו.

לקשרים ההדדיים האלה יש גם מטרות פחות גלויות. כבר לפני כמה שנים טען הפרופ' מאג'ד אל-חג' מאוניברסיטת חיפה, שעוסק רבות בחקר ההגירה הזאת, כי "הרוסים הם האליטה של העתיד". גם בין הערבים בוגרי האוניברסיטאות בבריה"מ לשעבר יש הגורסים כך, והם מוצאים לנכון להתחבר למי שהם תופסים כעתודה מובילה. חשוב לומר: לא מדובר בתנועת המונים, אבל בהחלט בתופעה מעניינת ומורכבת: הרוסים רואים בקשרים האלה פוטנציאל פוליטי לקידום אינטרסים משותפים של דמוקרטיה ושלום; הערבים מודעים יותר לגבולות כוחן של שתי הקבוצות ויעדיהם צנועים יותר.

מאתגרת אף יותר היא תופעת קשריהם של הרוסים עם פלסטינים מעבר לקו הירוק. גם אלו מתנהלים בשני אפיקים: מפגשים מזדמנים עם תושבי רמאללה, בית לחם וחברון בוגרי אוניברסיטאות בבריה"מ, או עם פעילי הוועד לאינטראקציה עם החברה הישראלית שיושב ברמאללה. המפגשים עם הבוגרים (לרוב בבית ג'אלה) נושאים אופי מעורב של פעילות חברתית ופוליטית בו זמנית. בעבר היה מגיע אליהם מדי פעם גם נציג של שגרירות רוסיה בישראל, שבא לבדוק את היתכנות קידום האג'נדה הרוסית באזור זה. דומה כי הוא ויתר על היעד היומרני, בעיקר בתקופה שמפגשים מסוג זה נופלים קורבן ללחצים בלתי פוסקים מצד תנועת האנטי-נורמליזציה הפלסטינית.

דווקא משום כך בולטת ההתמדה העיקשת של הקשרים בין "מורשתנו" הרוסית לוועד לאינטראקציה עם החברה הישראלית, ארגון בחסות אש"ף שקם ביוזמתו של מחמוד עבאס. לאורך שנים, מקדם הוועד מפגשים קבועים עם קבוצות שונות בחברה הישראלית, ימין, שמאל, דתיים, חילוניים. עם זאת, דגש מובהק שם הוועד על מפגשים והיכרות קרובה עם החברה הרוסית בישראל. העניין ההדדי מוליד מפגשים תכופים למדי ברמאללה. לעתים, באים למפגש גם בכירים כמו עבאס עצמו, סאיב עריקאת ואחרים. לפגישה האחרונה, לפני שבועיים בלבד, הגיע ג'יבריל רג'וב. מן הצד הישראלי הגיעה קבוצה קטנה, אך היא כללה גם פעילים חדשים שלא היו שם קודם. רג'וב לא הביא עמו בשורה מיוחדת, והמפגש היה מן הסוג של "חשיבותו בעצם קיומו". בתום החלק הרשמי של הפגישה הארוכה, השתתפו האורחים דוברי הרוסית בסעודת איפטאר שחתמה את חודש הרמדאן. הפעילים דוברי הרוסית מלינים במרירות שהם מוזמנים לרמאללה לעתים קרובות יותר מאשר למפגשים עם פוליטיקאים ישראלים.

רק הוא סרב לשבת ליד ח"כ איימן עודה במליאה, רק הוא קרא להעמיד חברי כנסת ערבים לדין על פי חוקי נירנברג. אביגדור ליברמן (יותם רונן/אקטיבסטילס)

מרכז קליטה בלב ישוב ערבי

הסיבה לעניין המיוחד שמגלים הבכירים הפלסטינים ברוסים, הידועים בזיקתם המובהקת לימין, ממש לא מובנת מאליה. ההסבר שלהם לעניין המיוחד הזה ברוסים, מפתיע מאוד: "זה כי הם עוד לא לגמרי ישראלים". מפתיע, אך יש לכך הנמקה. הרוסים, חדשים יחסית בישראל, לא נטלו חלק בהקמת המדינה, במלחמה עליה, בנכבה הפלסטינית, בשאר מלחמות ישראל שהשאירו אצל ישראלים ותיקים מטען ממנו פטורים מי שמקרוב באו. מבחינה זו, יש אצל הפלסטינים הבחנה בין חוויה אישית לבין ידיעה שמאפשרת סוג של קשר אחר. אגב כך, הם מעירים בציניות כי גם בקרב הישראלים הוותיקים, העולים הרוסים הם עדיין "לא לגמרי ישראלים". בו בזמן, גם בקרבם רווחת ההנחה שהרוסים הם האליטה של העתיד, שראוי להשקיע בה כבר בשלב זה.

זאת הנחת עבודה בהחלט לא מופרכת, אך טעונה. גם רבים בקרב דוברי הרוסית רואים במגזר שלהם את האליטה החדשה המתהווה. אלא שמבחינתם, יש לכך גם משמעויות אחרות. רק החודש ציינו 18 שנה לפיגוע בדולפינריום, בו נרצחו 21 בני נוער, רובם ככולם בנים ובנות למשפחות עולים מבריה"מ לשעבר. אינטלקטואלים בולטים בקהילת דוברי הרוסית טענו אז כי לא במקרה בחר המפגע בקבוצה זו, שמייצגת את העלית של ישראל ובא לגדוע את האליטה העתידית. הפיגוע נותר פצע פתוח בקהילה, וזכרו הנורא עובר עכשיו לדור השני. המרטירולוגיה הרוסית שהחלה להיכתב אז בארץ, שיאה הפיגוע בדולפינריום, מערערת במידה מסוימת את הגישה הפלסטינית לפיה הרוסים אולי מחזיקים בעמדות ימניות, אך נטולי משקעים טראומתיים אישיים.

ולסיום – סתם סיפור פשוט, קטן וחיובי, מן הסוג של איך היה יכול להיות אחרת. ביישוב ערבי בצפון מתגורר זוג  צעיר עם ילדים. הוא ערבי מוסלמי, היא עולה מרוסיה. הכירו בעבודה, התאהבו והתחתנו. הבעל הטרי בנה בית לכלתו. בבושקות רוסיות וספרי קוראן זרוקים בבלגן. כשהבחין שבכל זאת עצב של בדידות נסוך על פניה של אשתו, הביא גם את אמה לגור איתם. אלא שאז נעצבה האם שלא היו לה חברים, והחתן המסור הזמין את אחותה של האם להתגורר עמם בבית המרווח. כך הקים לו בלב ישוב ערבי מרכז קליטה פרטי קטן, ממנו בוקע לעתים קרובות ריח חזק של בורשט. ארץ לכולם.

לילי גלילי היא עיתונאית ומרצה בסוגיות בחברה הישראלית, מחברת הספר ״המיליון ששינה את המזרח התיכון״ (עם רומן ברונפמן). הספר עוסק בהשפעת העלייה מבריה"מ עם החברה והפוליטיקה בישראל.