לערבים אין חצי דרך: או להיכנס לפוליטיקה הישראלית או לצאת ממנה

חובה לציין בתחילה: קמפיין הבחירות של שתי הרשימות לא כלל כמעט ניסיון להתבדל מהרשימה השנייה, בוודאי לא באופן ישיר או פוגעני. רוב האנרגיה של שתי הרשימות רוכזה לשכנע את ציבור הבוחרים להצביע, לאחר שפירוק הרשימה המשותפת – בגלל מחלוקת על אופן ייצוג או חלוקת הכוח בתוכה – הביא לתסכול גדול ברחוב. אפשר לומר ששתי הרשימות המתחרות נהגו זו בזו בכפפות של משי.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

במקביל, וכמעט כמו בכל מערכת בחירות מאז שנת 2000, המפלגות הערביות התמודדו מול קמפיין שקרא להחרמת הבחירות. הקמפיין הזה לא ממש הצליח, שכן בסופו של דבר שיעור ההצבעה של הציבור הערבי לא היה קטסטרופלי, והיה קרוב ואפילו מעל לשיעור ההצבעה בימים שלפני הקמת הרשימה המשותפת – ממוצע של כ-52 אחוז, בעיקר הודות לקריאת ה'גוועלד' של המנהיגים הפוליטיים הערבים.

אולם, קשה למצוא היום ולו ערבי אחד בישראל, שלא מבין שמשהו אצלנו לא עובד, שזה לא אמור להיות כל כך קשה להוציא אנשים מבתיהם לקלפי. ומעל הכול, שזה לא אמור להיות כל כך קשה להשיב על השאלה הפשוטה, הכנה והישירה, שכל אזרח ערבי שואל בתקופות בחירות: "איך אתן, המפלגות, עוזרות לנו?".

תחושה שקולם לא באמת משנה. מצביעה פלסטינית בקלפי בטייבה (אורן זיו)

גוש ״חסום״

הבעיה העיקרית – וכנראה שיש לגבי כך הסכמה בקרב הפרשנים – אינה החרמה אידיאולוגית של הבחירות בגלל אי-מתן לגיטימציה למשחק הפוליטי, אלא האמונה המוצקה בקרב הציבור הערבי כי הם מהווים גוש חָסוּם. כלומר, לחלק גדול מהערבים, אפילו בקרב המצביעים, יש תחושה שקולם לא באמת משנה ואפקטיבי ושלמאמצי השינוי שמבקשות להוביל המפלגות אין תוחלת פוליטית אמיתית.

במבט מעמיק יותר, בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל פועלים כבר שלושה עשורים ארבעה זרמים פוליטיים: הזרם הערבי-ישראלי, הזרם הפטריוטי-קומוניסטי, הזרם הלאומי-הערבי והזרם המוסלמי. הזרם הערבי-ישראלי הוא פרו-ציוני, ומייצגת אותו ההזדהות כ"ערבי ישראלי".

למרות שלפרופיל זה יש ייצוג ברור ועקבי בסקרי דעת קהל, הוא אינו מיוצג במפלגה כלשהי. מייצגים אותו נבחרים המפוזרים במפלגות ציוניות. הזרם הפטריוטי-קומוניסטי מיוצג מפלגתית ומוסדית על ידי חד"ש ומק"י (פטריוטי כאן הוא תרגום של המילה "וטני" מהמלה "וטן" – מולדת בעברית, והוא מהווה תחליף לייצוג הלאומי וביטוי לפשרה או נקודת איזון בין זהות לאומית-פלסטינית לבין זהות אוניברסלית- מעמדית). הזרם הלאומי מיוצג על ידי בל"ד והזרם המוסלמי על ידי רע"ם, שהיא הזרוע הפוליטית של התנועה האיסלאמית הדרומית בישראל.

לעומת הזרם הערבי-ישראלי, שלושת הזרמים האחרים מתבססים על פרופיל של זהות שאינו כולל בתוכו את המרכיב "ישראלי". הוא מנסח פוליטית ומנטלית את הקשר עם המדינה באופן אינסטרומנטלי ופורמלי ומזדהה כ"אזרח ישראל" ולא כ"ישראלי". בקרב שלושת הזרמים האלה, המרכיב הזהותי הפלסטיני הוא משמעותי, אם כי בהדגשים ובמשמעויות שונות.

שלושת הזרמים הם אנטי ציוניים. אנטי ציונות זו מתבטאת בעיקר בדחייה של הזהות החוקתית של המדינה (במובן הרגשי, החברתי וההכרתי ולא רק במובן המשפטי). הם מתייחסים לזהות זו כמקור העליון לאפלייתם השיטתית לרעה של האזרחים הערבים בכל היבטי החיים וכמחוללת העיקרית של העוולות ההיסטוריות כלפיהם. אף שיש דימיון רב ביחס של שלושת הזרמים האלה אל המדינה – מה שאיפשר את הקמת הרשימה המשותפת וגם בא לידי ביטוי בקמפיין הלא-מתנגחים בבחירות האחרונות – קיימת ביניהם מחלוקת לגבי האופן והדרך להשפיע על הפוליטיקה היהודית- ישראלית. ההבדלים האלה באו לידי ביטוי, לדוגמה, בעמדה השונה לגבי האפשרות להיות חלק מגוש חוסם, כפי כבר הסברתי במקום אחר. לשלושת הזרמים אקרא "הזרם הערבי-פלסטיני".

בקרב הזרם הזה יש הסכמה, כי אין ולא תהיה אפשרות לחבור לממשלת קואליציה, בלי קשר לסוג הקואליציה. הכניסה לפוליטיקה הישראלית נעצרת בפרלמנט. חייבים לומר שהמנהיגות הערבית, המעמד הפוליטי שמסביבה והאינטליגנציה התומכת בה, מעולם לא השקיעו בניסוח עמדה פוליטית ופילוסופית מעמיקה בנושא. הם הסתפקו באמירה שכניסה לממשלה או אפילו דיון על כניסה לממשלה הם פסולים עקרונית, שכן הצטרפות כזו כרוכה בלקיחת אחריות מוסרית ומשפטית על מדיניות הממשלה, ובעיקר על עוולות הכיבוש של שאר בני עמם הערבי הפלסטיני. אולם לאור העובדה כי חוסר האפקטיביות הפוליטית שלו הופך לנטל המאיים להקטין את הזרם הערבי-פלסטיני, להגדיל את הזרם הערבי-ישראלי, ולהרחיב את היקף הלא-מצביעים באופן שעלול להחליש ואפילו להעלים את המפלגות שמייצגות את הזרם הזה – חובה להרהר שוב בעמדה זו.

אם אכן יש הסכמה שהיעדר תוחלת פוליטית הוא האיום הגדול ביותר על הפוליטיקה הערבית, יש להתחיל לשקול להרכיב מחדש או לנסח מחדש את הקשר בין הזהות הערבית-פלסטינית ובין האופן שהיא מתבטאת בשדה הפוליטי. עד עכשיו, הזרם הערבי-ישראלי הוא זה ששקל להשתלב עמוק יותר בפוליטיקה הישראלית, שכן מבחינתו הדבר אינו כרוך בסתירה עם הזהות שלו.

עכשיו, הגיע הזמן שהזרם הערבי-פלסטיני ישקול אפשרות זו תוך ניסוח תשובות לשאלות מוסריות, פילוסופיות ופוליטיות עקרונית כמו: איך אפשר להיכנס לממשלה ציונית ולהישאר נאמנים לעצמנו? האם ערבי פלסטיני אזרח ישראל יכול או מורשה להירטב כדי להינצל ולהציל את בני עמו מטביעה? איזה סוג של הסכם יכשיר ויצדיק מוסרית ופוליטית כניסה כזו? יש רוב קבוע בקרב הציבור הערבי הרוצה בכניסה לקואליציה (לאחרונה בסקר שהופיע ב"שיחה מקומית"). אחרי תוצאות הבחירות האחרונות, יש לקרוא את הרוב הזה כהזמנה דחופה לבני עמנו ולמנהיגות הפוליטית לשקול או לפחות להרהר באפשרות זו מתוך אחריות לאומית.

לא פחות חשוב: עצם הכשרת האפשרות הפוליטית של העמקת הכניסה לפוליטיקה הישראלית כערבים-פלסטינים ולא כערבים-ישראלים עשויה להרחיב באופן משמעותי את היקף הבריתות ושיתופי הפעולה שאפשר לעשות עם חלקים מהמפלגות היהודיות -הציונות, להטות את היחס בין הגושים בישראל ולהפוך את הציבור הערבי לשחקן מרכזי מאוד בזירה הפוליטית.

אינני טוען שבוודאות אפשר להעמיק את הכניסה לפוליטיקה הישראלית בלי "לאבד את עצמנו" ואיני מזלזל לרגע במסובכות העניין. אם כי אני אומר, שחייבים להבין שהגיע הזמן להתחיל להכריע בסוגיה הזו. בבחירות האחרונות, העם שלנו אותת לנו באופן ברור: אין חצאי דרך! או שאנחנו מפשילים שרוולים, סותמים את האף ונכנסים עמוק יותר לפוליטיקה הישראלית, מצוידים בהגנות הדרושות תוך הרחבת מערך הבריתות שלנו, או שאנחנו יוצאים באופן מוסכם, מסודר וגורף מהפוליטיקה הישראלית לטובת התרכזות בלעדית דרכי השפעה אחרות כמו בינאום היחסים שלנו עם המדינה, התנגדות עממית חוץ-פרלמנטרית, ליטיגציה משפטית או השגת תמיכה בינלאומית. הדרך האמצעית של רגל בפנים ורגל בחוץ קורעת אותנו מבפנים, מחמיצה את פוטנציאל הכוח שלנו, ומעל הכול מתעלמת מהרגשות ומהעמדות של רוב הציבור אצלנו.

הגיע הזמן: כניסה מלאה לפוליטיקה הישראלית או יציאה שלמה ממנה. הציבור סימן לנו שאין חצאי דרך!

אמיר פאחורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית ומנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום.