newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מעשה ידיהם טובע בים, והם שרים התקווה

הסצנה שבה אנשים שהשלטון פגע בהם ממשיכים לקדש את הלאום גם כשברור שהוא משפיל אותם, היא הזדמנות לכל מי שרוצה ללמוד משהו על הטבע האנושי, להבין עד כמה קשה למרוד במערכת. על הערב האחרון של הערוץ הראשון

מאת:

כותב אורח: אורן פרי-הר

משנת 1998, עבדתי ברשות השידור במשרה חלקית כמתרגם חדשות חוץ, זה שהכין את הכתוביות ל"רואים עולם" ול"גלובוס", ולקטעי החדשות הקצרים של קלינטון, בוש, אובמה, ועוד הספקתי גם לתרגם קצת את טראמפ. ב-11 בספטמבר ההוא, כשראיתי את המטוס הראשון מתנגש במגדלי התאומים, נדהמתי, כשראיתי את המטוס השני מתנגש, יצאתי מהבית ונסעתי לרוממה. לא התקשרו אליי, היה ברור לי שאין להם זמן בכלל לחשוב על זה, ושיהיה להם מה לעשות בי. כששמעתי שמהדורת מבט ששודרה ביום שלישי האחרון היא האחרונה, נשארתי בבית.

הפעם לא נסעתי למערכת. בשנים של מבט מבפנים ומהצד ראיתי איך התקשורת שותפה ליצירת תמונה מעוותת וחיובית מידי של ישראל. היא איננה האחראית הבלעדית לכך. ברית משולשת, הכוללת את השלטון, התקשורת ודעת הקהל גורמת לתקשורת להיכנע ללחצי השלטון ולהתאים את עצמה לדעתו של הרוב, שמצדו לוחץ עליה לשדר לו תמונה חיובית על עצמו. השלטון, התקשורת והאזרחים שותפים בנקודה אחת: הם רוצים להגן על המדינה. השלטון מצליח לשכנע את העם שביקורת מופרזת כלפיו היא סכנה למדינה, והתקשורת, ובתוכה גם הערוץ הראשון, נאלצת להתאים את המציאות לדעת העם ולעמדת הממשלה. כתוצאה מכך, היא גם שותפה ליצירת תמונה מוטה של המציאות, בהתאם לרצונם של השלטון והאזרחים.

לא הגעתי למהדורה האחרונה, ולכן גם לא הייתי שם כשעמיתיי לעבודה סיימו את השידורים בשירת התקווה, כמעין מחווה לשנים שבהן שודר בתום כל יום שידורים בערוץ דגל ישראל מתנופף בשחור לבן, וברקע הושר ההמנון. התמונה הזאת היא בעיניי רגע היסטורי, שחשוב יהיה להיזכר בו שוב ושוב בעתיד, כשהתאגיד החדש ישדר את אירועי החדשות הבאים.

> מהדורת מבט האחרונה: הרגע בו קיבלת את הודעת הפיטורים

יורקים עליכם ואתם שרים. ערוץ 1 - הסוף. צילום מסך מתוך מהדורת "מבט" האחרונה

יורקים עליכם ואתם שרים. ערוץ 1 – הסוף. צילום מסך מתוך מהדורת "מבט" האחרונה

כל יהודי שחי כאן גדל על אמירתו של אבא קובנר, וגיבש עליה דעה: "אל נהיה כצאן לטבח". הדור שייסד את המדינה ראה באמירה זו סיסמה מכוננת, פקודה. ת'כלס, החלשים הסכימו להיות כצאן לטבח, ומי שמסכימים, מגיע להם. בדורות הבאים התחילו לחוש במחיר שמשלם עם שחושש כל כך מפני חולשה, שמפסיק בהדרגה לראות את החלשים, בתחילה החלשים הזרים, ובהמשך גם את החלשים מקרב עמו. שירת התקווה של עובדי רשות השידור הזכירה לי סיפור של סבתא שלי, על "אני מאמין", המילים מן התפילה שהולחנו בטרבלינקה, שיהודים שרו אותם, כך היא אמרה, בדרך לתאי הגזים. נכון, ההשוואה מקוממת. אין מקום להשוואה בין אובדן מקום עבודה, ומקום עבודה מיוחס למדי, לצעדה לתאי גזים. עם זאת, הסצנה הזאת, שבה אנשים שהשלטון פגע בהם ממשיכים לקדש את הלאום, גם כשברור שהוא משפיל אותם, הוא הזדמנות לכל מי שרוצה ללמוד משהו על הטבע האנושי, להבין עד כמה קשה למרוד במערכת ולצאת נגדה בגלוי.

בחמישים השנים הראשונות לקיומה של המדינה, הטענה שיהודים הלכו כצאן לטבח, נכונה או לא, תמיד עוררה תמיהה. היום יש לנו הזדמנות להכיר מקרוב את הכוח ההישרדותי, ששונא את השלטון ואוהב את המדינה, שנפגע ומושפל, אבל כבר קשור בעבותות של חיים שלמים למקום עבודה, למשפחה שאותה הוא מפרנס, לעבודה שאותה הוא אוהב, ולא קל למצוא עבודה כזאת בחברה קפיטליסטית, כל אלה יכולים לגרום לאנשים לבלוע הרבה מאוד צפרדעים, להישאר עד הרגע האחרון, להאמין שבסוף הכול יסתדר, ולקוות, גם כשכבר מפסיקים להאמין.

במובן זה, האמונה של עובדי רשות השידור בנתניהו, שהיה זה שהקריב אותם מלכתחילה, הייתה מקוממת, אבל היא נבעה מחוסר ברירה. בחודשים האחרונים, כולם הותקפו: כחלון, ארדן, ניסנקורן, רק לא נתניהו. כולם ידעו היטב שהוא האשם האמתי, אבל בשבועות שקדמו לחיסול הסופי, הוא העמיד פנים שהוא הצטרף למאבקם, והם נאחזו בו, כי לא היה משהו אחר להיאחז בו. כן, גם בתאגיד לא נגעו: עין אחת עדיין בכתה, האחרת כבר פזלה לעבר תאגיד השידור החדש בתקווה שיאפשר שימור כלשהו של מה שהיה, גם אם בתנאים פחות טובים. האמונה במדינה ובמערכת, גם כשבעל השררה יורק בפרצופך, לובשת בישראל פן משיחי, אך מהסוג היהודי הפסימי: שיודע שהשליט יאכזב, שהמשיח לא רק יתמהמה, אלא לא יגיע גם אחרי שיהיה מאוחר, ועם כל זה, מאמינים.

במצבים כאלה, נהוג להתמקד ב"בנאליות של הרוע", בהאשמת השליט, בהצבעה על המנגנונים המתעלמים מהפרט, אבל חשוב גם לשים לב, לא לעיוורון, אלא לאהבת החיים, המובילה את כולנו להמשיך להיות מונהגים על ידי אידאלים ואידאולוגים שאנחנו יודעים שיכזיבו, שכבר הכזיבו. חשוב לזהות זאת דווקא באירוע עצוב, אבל בקנה מידה קטן, בעל פרופורציה שונה לחלוטין מאסונות איומים שהתרחשו בעבר, או חלילה, מאלה שיתרחשו בעתיד. דווקא מאירוע כזה אפשר לזהות שמנגנון ההישרדות שלנו, השאיפה לחיים טובים, מאפשר לנו להסכין עם הרבה מאוד, לחשוש להתנגד, בוודאי לא בפועל, לפעמים אפילו לא במחשבה.

השירה המשותפת על סיפון הספינה הטובעת של ערוץ 1 מסמלת במידה רבה את מצבם של אזרחי מדינת ישראל וגם של מי שרק כפופים לשלטונה הצבאי. ההיאחזות בחיים, ה"סומוד", הרצון להמשיך להתקיים ולנהל כאן חיים נורמליים משני עבריה של חומת ההפרדה, כל אלה עלולים לאפשר לשלטון מעשים גרועים בהרבה מהסגירה הצורמת והמעליבה של רשות השידור, וגם הם עלולים שלא לעורר התנגדות, מפחד לאבד את מה שעוד נותר.

אורן פרי-הר הוא יליד ירושלים, דוקטורנט לספרות באוניברסיטה העברית ומרצה לספרות ותיאוריות ספרות במכון ״כרם״ להכשרת מורים ובבית הספר לקולנוע ״סם שפיגל״. עד השבוע, גם מתרגם במחלקת החדשות של הערוץ הראשון.

> הבנו שאנחנו לא רצויים כאן, אבל אין לנו לאן ללכת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf