דוקא כשהפחד מאיים לשתק, זה הזמן לצאת ולדרוש שינוי

כותב אורח: אלון-לי גרין

השבוע היה אחד השבועות הכי קשים שעברו עלי, על האנשים שאני אוהב, על החברים שלי. זה שבוע שבו לא רק האלימות הגיעה לשיא, אלא תחושת הפחד שמתלווה אליה והשיתוק שזה הכניס בכולנו. כל אחד שמע השבוע את המשפט "אני לא רוצה לצאת מהבית". שמעתי אותו מחברים יהודים בירושלים שהרגישו שהאלימות סוגרת עליהם, ושמעתי את זה מחברים ערבים בחיפה שמפחדים מ"טעות בזיהוי" שתגרום לשוטר לירות בהם או להמון לרמוס אותם כ"מחבלים". שמעתי את זה גם מחברים מזרחים ש"נראים ערבים", וכבר לא יודעים ממי לפחד יותר. והאמת, היאוש הזה והפחד הזה חונק גם אותי לפחות פעם ביום. אולי פשוט לא אצא החוצה יותר.

> אלפים הפגינו בסכנין: נגד מדיניות הממשלה, נגד שימוש באלימות

אבל זה הרגע שבו אני עוצר ונזכר שאי אפשר לצפות שהמציאות תשתנה, שיהיה יותר טוב, אם לא נצא ונדרוש את השינוי. אני מדפדף בפייסבוק ורואה מאות ואלפי אנשים שמבעד לקולות השנאה הבלתי פוסקים מעבירים שוב ושוב מסר אחד שמקבל הרבה צורות: אני לא אשנא, אני לא רוצה להיות אויב, אני לא רוצה לגדל את ילדי במציאות של מלחמה. עוד אחד ועוד אחד, יהודים, ערבים, מהמרכז, מהצפון, מירושלים, שלא מוכנים להכנע בתוכם, בנפשם, לפשע הזה.

וזה הזמן מבחינתי להרים את הראש ולהגיד: כן, אני מפחד. כן, הטירוף שאחז במקום הזה מייאש אותי. אבל אני לא אתן לפחד ולייאוש לשלוט בי. אני לא היחיד שאומר את זה. ביום ראשון נפגשנו עשרות פעילים, כל אחד מארגון וממקום אחר, והחלטנו שדווקא ברגע הזה אנחנו מחליטים לעמוד ביחד, ודווקא בירושלים, בלב הכאב והסבל של הימים האחרונים ובלב הסכסוך. החלטנו להצטרף אל חברינו הירושלמים להפגנה של תקווה. זו הפגנה יהודית ערבית משותפת שקוראת לתיקון של הבעיה היסודית שמעצימה ומזינה את מעגלי הדם שאנחנו בעיצומם – אנחנו חייבים להיאבק בכיבוש, או שהוא יטביע אותנו בנהרות של שנאה ודם. אז במוצאי שבת אני אהיה בירושלים, בצעדה מבית ראש הממשלה אל מרכז העיר, מרכז הכובד של הימין הגזעני בעיר, כדי ליצור כאן מציאות אחרת. אל תשארו בבית, הצטרפו אלינו. כשאנחנו עומדים ביחד אנחנו יכולים לעשות כאן שינוי גדול.

אלון-לי גרין, פעיל חברתי ופוליטי

> "הצעירים במזרח ירושלים איבדו אמון במבוגרים, בחיים ובשלום"

פעילי שלום מפגינים מול ביתו של ראש הממשלה, 22 ספטמבר, 2014. פיאז אבו-רמלה/אקטיבסטילס