newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"הדם שלנו טוב כנראה רק בשביל מלחמות"

מה שקרה אתמול בירושלים היה לא פחות מרעידת אדמה: בלי ימין ובלי שמאל, בלי סלבים וכמעט ללא נוכחות של אנשי ציבור, הקהילה האתיופית יצאה במפגן מעורר השתאות של מחאה ריבונית ומודעת

מאת:

אופי משונה יש לה, לירושלים, שבקריה אדישים לדרמות שמתחוללות בה בלילות. ומה שהתחולל אתמול בירושלים היה לא פחות מרעידת אדמה: אחת הקהילות המוחלשות, הנתונות לדיכוי ולגזענות הממסדית והלא-ממסדית הקשה ביותר בישראל, השמיעה ברחובות הבירה קול שאגה.

בלי ימין ובלי שמאל, בלי סלבים וכמעט ללא נוכחות של אנשי ציבור, הקהילה האתיופית יצאה במפגן מעורר השתאות של מחאה ריבונית ומודעת. איש מעשרות המפגינים שדיברתי איתם לא ידע לומר מי בדיוק עומד מאחורי הארגון המופתי של ההפגנה, שהביאה לירושלים אוטובוסים מלאים מכל הארץ כמעט. "זה התארגן בפייסבוק, פחות או יותר מהיום למחר", אמרו לי.

בתקשורת דווח על כאלף מפגינים. מי שהיה שם יכול לדבר בקלות על אלפיים-שלושת אלפים איש לפחות, רובם ככולם צעירים; בחורים ובחורות, היפסטרים ונערות אולפנה בחצאיות ג'ינס ארוכות, שעמדו וצעדו שעות והשמיעו את מחאתם באומץ לב מדהים, גם כאשר חטפו מהמשטרה את הטיפול השמור בדרך כלל להפגנות של פלסטינים: אלימות, מעצרים, פצועים, התזת מי בואש מסריחים, פרשים על סוסים; כל החבילה.

> צפו: גז מדמיע, רימוני הלם ובואש נגד מחאת האתיופים

מחאת הקהילה האתיופית נגד אלימות משטרתית (אורן זיו/אקטיבסטילס)

מחאת הקהילה האתיופית נגד אלימות משטרתית (אורן זיו/אקטיבסטילס)

"אמא שלי כן רצתה להגיע, אבל היה לה קשה", אומרת אחת המפגינות. "הם תומכים בנו מהבית. זה דור שהגיע לארץ מבוגר, והם גם לא הבינו עברית אז ניצלו אותם. היום אנחנו פה גם בשבילם, וגם בשביל הילדים שיהיו לנו, שלא יגדלו בתוך הגזענות הזו".

המחאה שלהם מנוסחת היטב, וגם הסיסמאות. רובם ילידי הארץ או שהיגרו לישראל בגיל צעיר מאוד, חלקם כבר לא שולטים באמהרית באורח שוטף. דור שנשאר במידה רבה קרח מכאן ומכאן: מנושלים מתרבותם המקורית, מדוכאים בחברה הקולטת. אתמול הם הגיעו לירושלים כדי לחשוף את שקר "הקליטה" והישראליות שהמדינה מנסה למכור להם שנים, ולהטיח אותו בפרצופה בזעם.

"אני מרגיש יותר זר מפיליפיני פה", אומר לי בחור בן 23. "את יכולה לבדוק את אחוזי המקרים של תקיפת שוטרים נגד אתיופים, ולבדוק כמה תיקים נפתחו. תראי את אחוז הילדים האתיופים בבתי הכלא. זאת גזענות כמו שיש בכל העולם נגד שחורים, כמו מה שקורה עכשיו בארה"ב. אם פה היו נותנים להם אישור לירות, הם גם היו יורים עלינו. הדם שלנו טוב רק בשביל מלחמות, כנראה".

אני שואלת אותו למה לדעתו זה קורה. "כי הם יכולים. כי אתיופי לא יכול לגייס 20 אלף שקל לעורך דין, כי הם תופסים אותנו כחלשים. ככה זה נגד מיעוטים".

אני שואלת אותו אם זה דומה בעיניו ליחס את האזרחים הערבים במדינה. "זה שונה, הם נלחמים כדי להיפרד, אנחנו נלחמים כדי להיות חלק. אבל אני אגיד לך משהו: אם זה היה הפגנה של ערבים, היית רואה פה עכשיו את כל השמאל. עשינו שירות, היינו בצבא, ואנחנו פחות מערבים במדינה הזו. כשאת רואה משטרה ברחוב שלך, יש לך הרגשה של ביטחון. כשאני רואה משטרה, אני מרגיש בדיוק להיפך. אני יכול להגיד לך שרוב הסיכויים שאני מתחרט על זה שעשיתי שירות קרבי. אני הגנתי על השוטרים האלה שיורים בנו עכשיו".

> צעירים אתיופים בקרית מלאכי: באנו לקנות סיגריות והותקפנו קשות בידי שוטרים

המשטרה עושה שימוש בבואש נגד המפגינים. הכניסה לירושלים. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

המשטרה עושה שימוש בבואש נגד המפגינים. הכניסה לירושלים. (אורן זיו/אקטיבסטילס)

איפה השמאל?

האמירה שלו על השמאל נכונה באופן מדכא, כמובן. להפגנה הגיעו אמנם קבוצת פעילי שמאל ירושלמים וכמה פעילים חברתיים, אבל באופן גורף, השמאל לא היה שם. אפשר לתלות את ההיעדרות הזו חלקית בעובדה שההפגנה התארגנה ברשתות אתיופיות פנימיות ולא רבים מחוץ לקהילה ידעו עליה מראש. אבל הם צעדו בירושלים במשך שעות, ובמשך שעות ספגו אלימות קשה מצד המשטרה; כמה קשה היה להצטרף אליהם בשעות הערב או אפילו הלילה, כשההפגנה צעדה בחצות לאורך רחוב יפו עד לכניסה לעיר?

מי שכן היו שם היו פעילי ימין ואנשי להב"ה. לא מעט מהם. אני לא יודעת מהו החוק הפיזיקלי המדויק שמסביר את העניין הזה, אבל ברור שהרחוב הפוליטי לא משאיר מקום לוואקום; יש את אלה שמדברים על צדק חברתי ואיחוד מאבקים, ויש את אלה שמגיעים לרחוב. אני נזכרת שיוסי יונה סיפר לי פעם שכאשר ניסה לגייס בזמנו אתיופים למחאה החברתית של 2011, הם אמרו לו "בחייך, הרי האנשים האלה לא ישלחו את הילדים שלהם לגן עם הילדים שלנו, על איזה מאבק משותף אתה מדבר?"

ליבת המחאה אתמול היתה אמנם האלימות המשטרתית, אבל מפגינים שדיברתי איתם הזכירו בכאב כל מועדון שלא הורשו להיכנס אליו, כל הערה נוטפת ארס ששמעו, כל מקום עבודה שלא הצליחו להתקבל אליו. אחד המפגינים הראה לי קבוצת ווטסאפ בה מתעדים חברים בקהילה מקרים של גזענות שהיו עדים להם. דקות ארוכות עברתי על העדויות ולא הצלחתי להגיע לסופן.

אני שואלת אותם על הדיווחים בתקשורת על אלימות וזריקת אבנים מצד המפגינים. "בחדשות יגידו לך שזרקנו אבנים, אבל האבנים הגיעו אחרי רימוני ההלם שהשוטרים זרקו. הם התחילו לזרוק רימונים איך שראו שאנחנו מתקרבים לבית ראש הממשלה. זה לא היה אמור להיות אלים בכלל. להיפך, באנו לצעוק נגד האלימות".

בסוף הצעדה הארוכה, קצת אחרי חצות, אנחנו מגיעים לגשר המיתרים בכניסה לעיר. המפגינים חוסמים את הכביש בדרישה לשחרר את העצורים, והשוטרים מגיבים באלימות כמעט בנאלית באוטומטיות שלה. הצעירות והצעירים האתיופים עמדו מולם בגאווה מתריסה וסירבו להתפזר. בין לבין, ניסתה חברת הכנסת לשעבר פנינה תמנו-שטה לגשר בין המשטרה למפגינים, והפצירה באחרונים שוב ושוב לפנות את הכביש ולעלות למדרכה. היה ברור שלא היה לה נוח עם עמדת-המתווכת שנכפתה עליה מתוקף מעמדה; הדאגה הכנה שלה למפגינים הצעירים ניכרה היטב.

עזבתי את המקום מעט אחרי השעה אחת לפנות בוקר, אחרי שסומן ניצחון קטן עם שחרור שניים מהעצורים. חלק מהמפגינים פצחו בשירת התקווה. מישהו הציע לבדוק את המעיינות באזור ירושלים, אחר הציע ללכת לכותל ולהתפלל.

אני מבקשת להיאחז מעט באופטימיות שריחפה שם לרגע, ושואלת את אחת המפגינות אם היא מאמינה שילדיה יגדלו בחברה פחות גזענית. "לא נראה לי", היא עונה בלאקוניות. "גזענות בטבע שלה רק גודלת".

> דור שלישי לקליטה: שלוש הפגנות יוצאי אתיופיה נגד אפליה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf