newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

התקשורת הממוסדת לא לומדת מהטעויות של עצמה

העולם השתנה בקצב מסחרר מאז אוקטובר 2000, טרום הפייסבוק והטוקבקיסטים, הנסיגה וישראל היום. רק התקשורת הממוסדת קפאה במקום. 15 שנה אחרי, תפיסת ה"אין פרטנר" עדיין שולטת בעיתונות

מאת:

כותב אורח: דניאל דור

כבר כמה שנים שאינני בוחן לפרטיו את סיקור הסכסוך הישראלי-פלסטיני בתקשורת הישראלית. בשלב מסוים – אחרי שנים ארוכות שבהן עקבתי אחרי כל כותרת וכל כתבה, כל פיגוע וכל מבצע, כל הרוג וכל פצוע – נמאס לי. הכל הפך להיות צפוי מדי.

דפוסי הסיקור שזיהיתי ב"עיתונות תחת השפעה", הספר שכתבתי על סיקור שלושת השבועות הראשונים של האינתיפאדה השנייה בעיתונות העברית, אותם דפוסים שאחר כך המשכנו לאתר ולתעד במחקרי עמותת "קשב" – חזרו על עצמם עד דכדוך: מה מדווח ומה לא, מה שואלים ומה לא, מה עולה לכותרות ומה נדחק לשולי הסיקור, מי מדבר על מה, מי לא מדבר בכלל, איך כל ידיעה שלא תהיה מוליכה בסופו של דבר אל "העולם כולו נגדנו".

אז עכשיו אני מדפדף בידי האחת ב"עיתונות תחת השפעה", ובשנייה עובר מאתר חדשות אחד למשנהו, מנסה להבין אם אפשר לחלץ מההשוואה הזו איזו תובנה, איזו פרספקטיבה. מצד אחד, אוקטובר 2000. מצד שני, ממש כרגע, פיגוע דקירה בירושלים, אוקטובר 2015.

התחושה שמתגבשת בי היא סוג של תעתוע: איזה פער בלתי נתפס בין שני מרחבי מציאות. במרחב האחד, העולם ההוא של שנת 2000 רחוק מאתנו שנות דור. הכל השתנה כל כך מהר, באופן כל כך דרמטי. בעולם ההוא לא היה פייסבוק ולא היו טוקבקיסטים; ערוץ 10 עוד לא שידר ואת "ישראל היום" אי אפשר היה למצוא אפילו ברכבת; מגדלי התאומים עוד עמדו על תלם, ובגוש קטיף גרו יהודים; ערפאת ישב ברמאללה וסדאם חוסיין בבגדד; האביב הערבי עוד לא פרץ ודאע"ש עוד לא קם; היה כאן ראש ממשלה ממפלגת העבודה (היום זה נשמע כמו התחלה של בדיחה). במרחב המציאות הזה, שנת אלפיים נראית פתאום כמו השנה האחרונה של האלף הקודם. משהו ישן מאוד.

אבל במרחב המציאות האחר, זה של סיקור הסכסוך, התחושה היא שהזמן עצר מלכת. כאילו שום דבר לא קרה. כמעט הכול נראה אותו דבר. ניסוחי הכותרות, הצגת הסיפורים, הצילומים, הפרשנויות, אפילו העיצוב. ישנם בוודאי הבדלים, וייתכן שחלקם גם חשובים: כדי לאתר אותם צריך עבודת מחקר. אבל הטון הכללי של הסיקור זהה לחלוטין. אפשר היה אולי לצפות להקצנה בדפוסי הסיקור מאז ועד היום, במקביל להקצנה הגוברת בציבור היהודי בישראל, אבל גם את זה אני לא רואה, לא על פניו. מה שבולט יותר מכל הוא היעדר השינוי כשלעצמו. רוב אנשי החדשות של אז כבר פינו מזמן את מקומם לדורות חדשים של עורכים, כתבים ופרשנים; מה שהודפס אז על נייר מופיע היום על מסך; ועולם כמנהגו נוהג.

> מי צריך בתי משפט כשמוציאים להורג בירי כל חשוד ערבי

נניח לרגע את שני מרחבי המציאות האלה זה על זה, ונביט: קצב השינוי של חיינו בשנים האחרונות הוא אולי המהיר בתולדות האנושות. הכול זז לנו מתחת לרגליים במהירות עצומה. והנה, בתוך כל המערבולת הזאת, משייט לו משהו שקפא בזמן, משהו שחוזר בדבקות על אותה התנועה עצמה, שוב ושוב. בדיוק ככה מתארים מצב של פוסט-טראומה.

כי יש בסופו של דבר הבדל אחד משמעותי בין שתי התקופות: תחילת האינתיפאדה השנייה הייתה רגע של שינוי עצום, שינוי טראומטי – גם במציאות, גם בתודעה העצמית הישראלית, וגם בסיקור. במשך שנים, ובאופן בולט יותר בשנות אוסלו, החברה הישראלית תפסה את עצמה כחברה שמתווכחת בתוך עצמה על גורלה המדיני: כן ללכת להסדר או לא, כן לוותר על שטחים או לא, כן לאפשר הקמת מדינה פלסטינית או לא. לא כל העמדות יוצגו כהלכה, זה ברור, אבל בכל זאת: הוויכוח שיקף תחושה של חברה שמחפשת את הדרך לשלוט בגורלה. הוויכוח התקיים על בסיס הנחת יסוד משותפת (כל ויכוח דורש הנחות כאלה): אם נחליט לסיים את הכיבוש, לא ניתקל בהתנגדות מצד הפלסטינים. הם לא יתחננו שנישאר. כלומר: המציאות במידה רבה בידיים שלנו.

את הנחת היסוד הזו בדיוק חיסל אהוד ברק, ראש הממשלה ההוא ממפלגת העבודה, האיש שמעולם לא טעה. התברר שאין פרטנר. הצענו הכל, הם לא רצו לקבל – ואז ערפאת יצא למלחמה. "הודות לאהוד ברק נכשל תהליך השלום במבחן הקבלה למציאות, כישלון שהוא כל כולו ברכה היסטורית", כך אמרה ההפניה של מוסף "הארץ" למאמרו המפורסם של ארי שביט על "המהפכה הקופרניקאית" של ברק. הימין חגג, והשמאל נכנס לחשבון נפש שממנו לא יצא עד היום. אנשי התקשורת, מצדם, הכו על חטא: איך האמנו, איך תמכנו, איך לא הבנו.

הספין של האין פרטנר כבר נותח ופורק מכל צדדיו, אבל בחמש עשרה השנים שעברו מאז הוא עדיין הגורם החשוב ביותר בהבניית הסכסוך (יחד עם ספין ההתנתקות המאוחר יותר של שרון). הוא הגורם החשוב ביותר כי הוא הוציא מידיה של החברה הישראלית את תחושת השליטה על גורלה. לנו עצמנו (אלא אם כן אנחנו מתנחלים) אין מה לעשות, אין לאן להתקדם, אין איך לפתור – צריך פשוט להבין שכך זה יימשך לנצח, פיגוע ירדוף פיגוע, רקטות משם וסכינים מכאן, מפעם לפעם נצא למבצע, חיילים ייהרגו, מאמצי ההסברה ייכשלו, ושוב פיגועים, ושוב מבצע, וחוזר חלילה. שום דבר כבר לא ישתנה, ולכן הזמן חסר משמעות.

הקיפאון הזה מעצב גם את עמדת השב-ואל-תעשה של הממשלה, גם את החידלון המזעזע של השמאל, והוא מסביר, לפחות באופן חלקי, את הדבקות הזו של התקשורת בדפוסי הסיקור של אז. אם שום דבר כבר לא ישתנה, אין סיבה לשנות.

לפני כמה שנים עוד חשבתי שיש בכוחם של אנשי התקשורת הממוסדת – אם רק ירצו – להתניע בעצמם את מהלך השחרור שכל כך נחוץ לנו, להתחיל לייצר סיקור מסוג חדש, סיקור שיחזור ויבהיר לנו שהדברים עדיין במידה רבה בידינו. חשבתי גם שביקורת ממוסמכת, מכבדת אבל תקיפה, תסייע למהלך כזה. היום אני כמעט משוכנע שזה לא אפשרי. הלחצים החדשים והישנים, ההקצנה בחברה כולה, הבסיס הכלכלי הרופף של הענף, אובדן האבחנה בין תוכן עיתונאי ותוכן שיווקי – כל אלה ועוד גורמים רבים נוספים הופכים את האפשרות הזו לכמעט דמיונית. משהו גדול יותר, דרמטי יותר, צריך לקרות לחברה הישראלית בכללה, לפני שהסיקור ישתנה – אם בכלל.

ובכל זאת, שינוי אחד חיובי אפשר לזהות: הרבה יותר קל למצוא היום, ברחבי הרשת, סיקור אלטרנטיבי, בעברית, של המציאות שבתוכה אנחנו חיים. אתרים מהסוג של שיחה מקומית משקפים החלטה עקרונית ללכת אל מעבר לביקורת התקשורת, ולייצר באופן עצמאי אופציה אחרת, שאולי תוכל גם, בעקיפין, לפתוח דרכים חדשות עבור הסיקור הממסדי. זה מהלך חשוב ביותר. אפשר לקוות שהוא יביא בסופו של דבר תוצאות מוצלחות יותר.

ד"ר דניאל דור הוא ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב, יושב-ראש לשעבר של "קשב", ומייסד-שותף של "המשמר החברתי". ספרו "עיתונות תחת השפעה" הופיע ב-2001 בהוצאת "בבל".

> סרטון חדש: שוטר ירה למוות בפאדי עלון למרות שלא היווה סכנה לאף אדם

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf