לנצח את גוליית בירושלים

כותב אורח: ערן קאלימי מישייקר

Nobody roots for Goliath

אף אחד לא מריע לו.

גוליית, הענק הזה, לא מריעים לו. הוא שנוא, הוא דחוי, הוא נתפס כמפלצת. את המשפט הזה טבע ווילט צ'מברליין, האגדי, הגוליית של דורו (לפחות בעיני עצמו, לביל ראסל יש מחשבות אחרות בנושא, ו-13 אליפויות שמגבות אותן). ווילט היה ענק, שרירי, אתלט, מכונת התקפה בלתי עצירה, היחיד ב-NBA  שקלע 100 נקודות במשחק אחד, תופעת טבע חד פעמית, ואף אחד לא הריע לו, לגוליית. והיו עוד גבוהים גדולים ומצויינים אחרים שהיו דומיננטים, וגם הם דיקלמו, אפ'חד לא מריע לגוליית, ואז ארגונים שלמים, ומדינות שלמות הבינו שזה נכון גם לגביהם, אפ'חד לא סובל את גוליית. העוצמה הצבאית שלנו, הכוח הכלכלי שלנו, מספר הסניפים האדיר שלנו, אנחנו גוליית המתועב, אפ'חד לא סובל אותנו.

וזה היה שובר לב, לולא זה היה קשקוש מוחלט, ווילט ושאקיל (והקדוש ראסל הנזכר לעיל, גם כן), ביל גייטס, אפל, ארה"ב, ריאל מדריד, ברצלונה, כל הענקים כולם, כולם, מוערצים. נבזיים יותר או פחות, מזיקים יותר פחות, נדיבים יותר או פחות, הם האלילים החדשים, הם הסטנדרט הבלתי אפשרי, הם ההנאה שבבלתי אפשרי, הם החלום.

הם חטפו אתמול 30 הפרש בראש. מכבי תל אביב הם גוליית אולטמטיבי.

30.

בראש.

מהפועל ירושלים, הפועל שלי, הקטנה הזו שגדלתי איתה מאז שהחלטתי לאהוד כדורסל. שהיא בעצם גוליית אחר או גוליית בשאיפה, דויד בעיני עצמו, רק שבגובה של 8 רגליים בעצמו. וכ-9000 איש הריעו לגוליית שניצח, ו-1000 איש בצהוב הריעו בתוגה וניחמו את גוליית שהפסיד.

> מאחורי החומה צומחת נבחרת כדורגל רעננה, מפתיעה ולמודת קרבות

בין שתי ערים

הפועל מגיעה מירושלים, ומכבי תל אביב, ובכן, מתל אביב. והערים הללו, על תושביהן, לא מחבבות זו את זו. בצורה דומה לזו ששני הקהלים לא מחבבים זה את זה. הפועל, וירושלים בעצמה, תופסים עצמם כאותנטיות בהתגלמותה, כקבוצה הזו שבאה מאהבה, כעיר היחידה שהיא באמת עיר אמיתית ולא מפלסטיק ולא בועה בניגוד לתל אביבים האלו, על אורותיהם המנצנצים והשמאלנות הסכרינית והנאיבית שלהם, ובתי הקפה שלהם שמלאים גם בזמן עבודה, ותאוות הנצחון שלהם, והדריסה מעל הכל שלהם, והשחצנות, היהירות, הדורסנות, האלימות, תאוות ההשפלה והדריכה שלהם, אתם יודעים, המכביזם (נא לבטא בבוז).

גם התל אביבים, המכביסטים, צודקים. תל אביב היא חופש, היא פלורליזם, היא הכל מכל, היא בתנועה, היא מחבקת, יש לה ים, וחיוך, ופאר, ועוצמה רועשת ועוצמה שקטה, וגאווה אמיתית, וחיים, ויש מה לעשות, ויש איפה ליצור, ויש איך לחשוב, ומכבי תל אביב אי ספורטיבי של מצויינות בתוך ספורט חולה ומנוון, והם הבינו שמעל הכל צריך לנצח, ולדאוג שהיריב שלך יחטוף כל כך חזק, שתוכל להמשיך עוד ועוד ועוד לנצח, אתם יודעים, המכביזם (נא לבטא בגאווה).

אך אל תטעו, אין סימטריה. הפועל, על כל מגרעותיה, האמיתיות והמדומיינות גם יחד, אינה יצור מן התופת כמכבי תל אביב. הפועל היא מייצגת של קהילה במצור, עוד מ-1948 הם במצור, מכל עבר עטים על העיר ועל אוהדיה להכחידם ולהשפילם, אף אחד באמת לא מריע לגוליית הספציפי הזה. הירושלמים, שאיני נמנה עליהם, יודעים באופן מובהק, והם כנראה צודקים, שאף אחד לא מבין אותם, ואוהדי הפועל שבהם עוד יותר, כי הם הקבוצה הקטנה בעיר, והם התחילו עם קבוצת כדורסל שהיתה כלום ושום דבר, עד שיורם חרוש ועדי גורדון ואפילו דני קליין הפכו אותה, לאט, בעקביות ובטעות מוחלטת ולא מכוונת למועדון שמטרתו היא כוח שיחליף את מכבי תל אביב, שיפרוץ את המצור על העיר, והמצור על הקהילה הזו, השפויה בעיני עצמה, קהילה שמחברת מתנחלים מיצהר ואנרכיסטים נגד הגדר, ונערות שנזרקו מביתן ונאספו על ידי משפחות מהיציעים אל ביתן; הקהילה הלא אלימה בסך הכל הזו, בתוך עיר שמחבבת אלימות, בעולם ספורטיבי שמחבב אלימות, מול יריב שמחבב אלימות, וכל כולו מגלם אלימות, ויש קורבנות במצור הזה, כן.

> יציע 11 ואני: הגזענות במשחקים של מכבי דרך עיניים של אוהדת

 האחר הוא אני

ואני חלק מהם, ואני לא ירושלמי, אבל גם אני במצור, אני אשכנזי בשיכון 3 בעכו, אני מזרחי בבית הספר לקולנוע, אני חדשני"ק במוצב דלעת, אני אוהד הפועל ירושלים ביד אליהו, והיציעים האלו חיבקו אותי עוד לפני שהייתי בהם, כי הם באמת שנאו את גוליית, אבל לא לשם השנאה, אלא בגלל אהבה עצמית, ובגלל שהם הבינו שהנצורים לא יכולים להריע לצרים עליהם, כשכל השאר (פרט למשוגעים באוסישקין) חיבקו את גוליית הצהוב, שניכס לעצמו את המדינה והסמלים. מכבי תל אביב הזו, הקבוצה של ישראל בעיני כמעט כולם, עם תרגיליה המלוכלכים וגלגולי העיניים שלה, כמו המדינה הזו, על תרגילי המצור המלוכלכים שלה על כל האחרים האלו וגלגולי העיניים של המדינה הזו, על אדמורי"ה המדושנים, ביבי, ורבין, ובן גוריון ושמעון מזרחי, ופיני גרשון, שמתלוננים כל הזמן, שאף אחד לא אוהב את גוליית וזה לא בסדר לשנוא אותם על שום כוחם, ובאותה נשימה טוענים שהם דויד, המסכן וכולם תמיד נגדנו, וזו הקהילה שלהם, הקהילה שלעולם לא תשאל שאלות, וזו לא יכלה להיות הקהילה שלי, כי אני תמיד הרגשתי כגבול, כאחר, כלא שייך.

וביציעי מלחה מצאתי את האחרים האלו. ולא רק אחרות ספורטיבית, גם אחרות ישראלית, יציעים הטרוגנים (באופן יחסי, כדורסל זה עדיין ספורט של אליטות), ויקבלו אותך גם אם אתה קצת מפסידן, כי הם ידעו שם שלהפסיד זה רק אומר שניסית לנצח, ולנסות זה טוב, ובוא תביא חיבוק יא שמאלן מסריח,

היום מזיינים את מכבי אומר לי איש אהוב עם פיאות שהמדינה הצהובה המזורגגת הזו טוענת שהוא, האחר הזה, מתנחל משוגע שונא צה"ל, אדם וערבים, וככה זה לא בסדר באמת, תסתכלו עליו, אצלנו לא מתנהגים ככה, זה לא הומני! אצלנו רק F-15  על בתי ספר וגירוש מגוש קטיף, ככה מנצחים כדורסל, בספורטיביות, ואני מחבק אותו, ואז אני רואה פתאום שלוש נערות ערביות עם צעיף אדום, וזה קצת חדש לי, והחברים שלי לידי, וכולם גם קצת במצור, וגם כן קצת אחרים, והם היו שם לידי ביציע כשהכרתי את אישתי, וכשבכיתי בהפסדים, וכשהבאת את הילדים שלי לראשונה, ואני נכנס לבית החדש הזה, הארנה, שבו נבלה במצור גם העונה, וגוליית הצהוב עולה לפרקט, והפועל שלי נאבקת בו, ואני מריע לה, ואני רואה לפתע שהיא אולי בגודל של גוליית, אבל אין לה את המעריצים של גוליית, אבל פתאום על הפרקט, הם גדולים מגוליית, הם בני אלים שמשחררים אותנו, הם מפרקים את טבעת ההדק סביבנו, הם מכניסים אספקה, הם פותחים לנו דרך החוצה, הם הודפים את מכבי תל אביב אל מחוץ לעיר, הם מונעים מהם לתקוף את הקהילה שלנו.

הם דופקים לכלבים האלו 30 הפרש ישר לתוך הפרצוף, הם מנגבים איתם את הרצפה. הם מזכירים לנו, שבסוף גוליית, נערץ ככל שיהיה, נפל, ושאימפריות קורסות בסדרת פיצוצים, ואנחנו יודעים, שאתמול היה רק פיצוץ אחד, אבל הסדרה כבר החלה.

ואנחנו באים, ואנחנו רוצים לנשום בחופשיות.

ערן קאלימי מישייקר, איש משפחה, גבר עם זקן לא מסודר ברובו, עורך ווידאו, מרצה לקולנוע. חושב שמתישהו נצטרך לדבר גם על החצי-חצי.