אני רוצה לספר לכן על ההפלה שעברתי

כותבת אורחת: הילי עמנואל

הדבר האחרון שיכולתי להעלות על דעתי היה כי אני בהריון. חודש וחצי גדל או גדלה בתוכי מי שהייתה בסיכומו של דבר ברגע ההוא חי-זר, חיה בי וזרה לי בה-בעת. חודש ומחצה של התנפחות לא מוסברת קשרתי בעיקר לכישלון המובנה בניסיון להחזיק דיאטה לאורך זמן. די מדהים כמה אנו נוטות לתלות את הדברים בשליטה או באי-שליטה שלנו על מי שאנו מבחינות כ"עצמנו", עד שקל יותר להאמין כי נכשלת בדיאטה מאשר כי התעברת.

בדיעבד אני מבינה כי המושג "בחילות בוקר" חסר כל הלימה למציאות. כאשר הבחילות החלו לתקוף הן לא הגבילו את עצמן לשעות הבוקר אלא הלכו על כל הקופה. בוקר כצהריים, כערב, כלילה, התמזגו לכדי הקאה אחת גדולה. בתחילת ספטמבר ההתרחשות המשונה של ההתעברות הגיעה לשיאה והתפרצה כבחילות כה תכופות עד כי לא יכולתי לישון.

הפסקתי להאמין שכאשר עולה הבחילה אני אספיק להגיע לשירותים, וסחבתי את מה שהייתה קערת הפורצלן המהודרת למרק הקניידלעך בסדר פסח אצל סבתי זכרונה לברכה, שתחלוק עמי את המיטה. אם כבר למות שיהיה בטוב-טעם.

> ההפסד הראשון של טראמפ

בבוקר אחרי, בפנים אפרפרות וטעם חמצמץ בפה, שמתי פעמיי אל קופת החולים האזורית. לרוב המתנה בתורים כמו פקקים של בני אדם הנערמים על המדרכה כאשר את ממהרת להגיע לאנשהו גורמים למוחי להתחמם, אך מההמתנה הזו מה שאני בעיקר זוכרת הוא כי היה לי קר, כל כך קר. הקור התחלף בחום פנייה של אחות רחמנייה אותה כיניתי בליבי פלורנס נייטינגייל, אשר הביטה בי מצידו השני של השולחן ושאלה: הייתכן שאת בהריון?

חלון ההזדמנויות של הכדור

מכאן הכל החל לזוז די מהר, הכל חוץ ממני. בתוך המקצב הכאוטי של השתלשלות העניינים אשר הגיעו לאחר מכן התקיימתי על הסף שבין פעולה להתפעלות, בין אדם לרכיכה חסרת חוליות. בזוגיות ארוכת השנים אשר טיפחתי לא היה כל תקדים לסכנה מסוג זה, כך שביטלתי את דבריה של גברת נייטינגייל בקלילות בעודי מושבת בכורסת טלוויזיה מהסוג האמריקאי, עם מחטים מחוברות לזרועי אשר שתתה בשבילי נוזלים מצינור המחובר לשקית שתלויה על עמוד. נרדמתי.

מסכת ההתעסקות הרפואית שלתוכה התגלגלתי, כאשר הובלתי בדחיפות למרפאה המשוכללת יותר ברחוב יגאל אלון בתל-אביב לבדיקות נוספות, הציגה בפני את הפנים הנעימות ביותר של קופות החולים בישראל, שבהן נשים בהריון הנן מעמד מיוחד. אחרי סדרה של הטלות שתן על מקלות נייר צבעוניים, אינספור בדיקות דם והחוויה המפוקפקת של אולטרסאונד, לא נותר עוד כל צל של ספק – אני בהריון.

בת 29, בתחילתה של מה שאני מקווה שתתבסס כקריירה אקדמית מפוארת, מתפרנסת בצורה לא מרשימה במיוחד מציור, מטפחת זוגיות אשר כאורכן הרב של שנותיה כך רחב המימד של אי-ודאותה, ובהריון. בשלב זה ברור היה לי שזו סוג של רומנטיקה כלכלית וזוגית אפילו לדמיין נתינת קיום ליצור חי, ולחשוב שלא יינזק באופן בלתי-הפיך מהפזיזות בה הגיע לעולם. החלטתי להפיל.

חלון ההזדמנויות היה צר: השבוע השביעי להריון הוא המועד האחרון בו ניתן לערוך הפלה כימית במקום התהליך הפולשני יותר של הגרידה. כאשר התגלה ההיריון כבר הייתי בשבוע השישי. מקיאה בקצב של אחת לשעה, ערכתי היכרות מזורזת עם תחום ההפלות בישראל כדי להבין שהפלה בבית החולים כרוכה באישור מטעם הוועדה להפסקת הריון.

החוק הישראלי קובע כי לכל אישה זכות מלאה על גופה, ואף על פי כן אין לה זכות מוקנית להפסיק את הריונה, אלא באישור הוועדה להפסקת הריון ובהתמלא אחת מן העילות הקבועות בחוק. כלומר, לאישה הישראלית ההרה אין באמת זכות על גופה. הרציונאל מאחורי חקיקה זו הוא האיזון בין זכותו של העובר לחיים לזכותה של האישה ההרה על חייה. את העובר במסגרת יחס זה מייצגת המדינה דרך הוועדה לאישור הפסקת הריון.

> זה לא יעבור עד החתונה, אז איך לעזור לאדם המתמודד עם כאב כרוני?

ברוך שעשני רווקה

מרגע החלטתי להפיל עבר מוקד הפרוצדורות מהמרפאה המשוכללת של קופת החולים ברחוב יגאל אלון לאנונימיות בית החולים איכילוב. ביום הוועדה בשעה 12:00 חדר ההמתנה היה כמעט ריק, המכונה ממנה מושכים מספר בתור למענה אנושי תציג את האופציה של "ועדה להפסקת הריון" רק ב-13:30. הצטנפתי על שני כיסאות פלסטיק מאחורי קיר, וניסיתי למשוך את עצמי לתנוחה עוברית. מבנה חדר ההמתנה המבוכי אפשר את ההסתתרות בקפלי מובלעותיו, דמעות זלגו מעיני ללא שליטה, ללא קול וללא סיבה מובהקת.

עשר דקות לפני 13:30 כבר נעמדתי באופן מלא כוונה מול מכונת המספרים. תכף ומיד התייצבה לידי בחורה נוספת. זו הייתה תחרות על התור. האוויר נעמד. היינו כמו שני אצנים על נקודת זינוק במסלול של עשרים סנטימטר כלפי המכונה. מהר מאוד התקבצו סביבנו נשים נוספות, הרוחות התחממו והסיטואציה הייתה סוריאליסטית לחלוטין: שש או שבע נשים בטווח גילאים רחב ניצבות סביב למכונה אשר בטווח של דקות תברא יש מאין את הקטגוריה "ועדה להפסקת הריון".

פסטיבל של מבטים מתוחים מתוך פנים מלאות בכובדו של הרגע הזה נשבר כאשר בחורה בעגילי דובדבן כבירים ושמלה בכמות צבעים שהעין יכולה בקושי לסווג הצהירה כי הייתי הראשונה להגיע, ובכך כרתה עימי ברית שנמשכה לאורך שבוע ההפלה כולו. המתנו עוד כשעתיים על כיסאות פלסטיק סדורים ב-ח' מול מבזקי חדשות מטמטמים והתפזרנו להסתובבות חסרת תכלית במבוך בית החולים.

כאשר התכנסנו שוב חלפנו אחת על פני השניה ברוטציה במעברים בין החלקים השונים המרכיבים את הוועדה: אחיות, עובדת סוציאלית מפוקפקת ולקינוח אחות רחמנייה בגרסת המטאל וגניקולוגית בטי-שירט של 1984 מאת ג'ורג' אורוול עם ציור של אגרוף. התחושה הייתה שהוועדה, בה במידה שהיא משמעותית עבורנו, מהווה טרדה בירוקרטית גרידא עבור צוות בית החולים.

את לא צריכה שאסביר לך על אמצעי מניעה? שאלה אישה נאה כבת ארבעים עם תלתלים בהירים קופצניים וחיוך בורגני, ציני ושבע. חמש דקות אחרי שנכנסתי כבר הייתי בחוץ עם קצת סחרחורת. לסחרחורת הייתה עוד שעה להירגע לפני התחנה האחרונה אשר הייתה קצרה כפי שהתארכה ההמתנה לה.

אך נעמדתי מתחת למשקוף הדלת לחדרון קטנטן ודחוס מלא בתיקים רפואיים, כאשר בלי להרים את עיניה מערימת הניירת הודיעה הגניקולוגית בחאקי כי היא רואה שאני רווקה ומאשרת את ההפלה. הצורך בשקרים, הצדקות וכתבי הגנה שמור עבור חסרות המזל אשר נישאו ברבנות. האחות השדופה במדים השחורים ירתה כמה הערות קצרות ושיחררה אותי לדרכי.

ההבדל המשמעותי ביותר בין היות-בהריון לבין היות-בהפלה, הורגש היטב בטיב הכיסאות. מהמושבים המפנקים ביותר במרפאה כאשר את פוטנציאל לידה צעיר למושבים מענישי ישבן בחדרי ההמתנה לחלקי הוועדה השונים. ההפלה עצמה מתרחשת בשני מועדי נטילת כדורים בהם את מוזמנת להגיע אל בית החולים ולעבור את התהליך באשפוז של שלוש שעות.

> העונש הכפול שכופה המדינה על נפגעי הנפש

בשלב הראשון התייצבתי בשמונה בבוקר, על מנת ליטול שלושה כדורי מיפיג'ין, אשר בפשטות עוצרים את ההיריון. שוב היה קר מדי. מרוקנת לחלוטין מהחיים אשר הקאתי אל מימי אסלות אנונימיות, בלעתי את הכדורים והופניתי להמתין את האשפוז על קוביות הפלסטיק הכחולות והנוקשות אשר מכונות בחסד "כורסאות" ומחוברות לספסלים בחדרי ההמתנה.

חצי שעה שלמה בלי להקיא נדרשת על מנת שהכדור יפעל את פעולתו, זה אתגר רציני, וגירדתי אותה רק כמעט. 29 דקות של מאמץ להשתלט על הגוף בפינה נסתרת, להירגע ולנשום וזינקתי אל מרפאת האחיות לשאול האם כבר אפשר. לאחר מכן תעתעה התקווה שאולי הגוף והרפלקסים החליטו עבורי שהרציונליזציה בה הכרעתי לצד ההפלה אינה תקפה אל מול החיים שחזקים יותר.

עולם מדמם שבו אין לנו שליטה על הרחם שלנו

בהיותי הריון צעיר התרחב לבי לנוכח גילויי ההתחשבות של נהגי המוניות הרבים הנדרשים כשאת ברבע כוח נוסעת מבדיקה תוך רחמית אחת לאחרת ברחבי העיר. בדרך הביתה בעודי מקיאה לשקית קטנה של הסופר-פארם בספסל האחורי של עוד מונית. הסתקרנתי למעמדה של אישה מפילה וביקשתי מהנהג להאט וסיפרתי מדוע. תגובתו הייתה משהו בנוסח "לא קטנה מדי השקית…" ותחושתי הייתה כי תם עידן האמפתיה.

הפעם הבאה שהגעתי אל בית החולים הייתה על מנת ליטול את כדורי המיזופרוסטול, אשר ייפתחו את צוואר הרחם, יכווצו את שריריו וייגרמו לכל מה שהיה האולי תינוק וחיים אחרים לצאת בצורה של דימום אינטנסיבי. זהו השלב האלים ביותר בהפלה הכימית.

יחד עם זאת שלב זה הסתמן בשיפור קל בטיב המושבים: לאחר נטילת הכדורים נשלחנו להעביר את האשפוז בחדרון מסדרוני מלא בכורסאות טלוויזיה מהסוג האמריקאי סדורות בטור. סביב לכל אחת השתלשל מעיין וילון אמבט המצניע את המתרחש בקוביית פרטיות דקיקה ופרחונית. כל אחת מאיתנו נשכבה על כורסא ועצמה עיניים בעוד רחמה גועש וגודש ופולט את פוטנציאל נתינת החיים שלו.

אחרי שלוש שעות של התפתלות מתחת לבטן נפוחה ושדיים כבדים, שני אקמול, אופטלגין וטיפת שינה, האחות רוברטה, שלקחה על עצמה להקל עלי את התהליך, שיחררה אותי למה שהיה חודשיים שלמים כמעט של דימום. לעומת חודשיים אלה מחווירה הבדיחה על יצור המדמם שבעה ימים ולא מת, וחוויה זו – יחד עם הריון, לידה ומחזור – מכוננת את החלקים הקיצוניים ביותר של החוויה הגופנית המכונה נשיות.

לאורך התהליך רבה היתה פליאתי להתוודע לכך כי מרבית הנשים הסובבות אותי עברו הפלה בעצמן ולא היה לי מושג. כאילו עולם מדמם זה של נשים בקיצם של סיפורים שונים, העומדות כרגע, אחרות בכל רגע נתון, בפני נקודת הכרעה לחיים ולמוות מול עצמן ומול המדינה – בידה נתון כוח ההכרעה הסופי על פעילות הרחם שלנו – הוא עולם מקביל וחרישי הנע לצד העולם בו כולנו בריות חופשיות, שוות ואוטונומיות גופנית ואזרחית, עולם בו כעת נעשיתי שותפה.

משהו בתהליך הזה מבודד באופן קיצוני ומקרב באופן מפתיע. מול התהליכים הקיצוניים אשר עוברים הגוף והנפש את ניצבת לבד ובכאב, מול הוועדה את ניצבת מנושלת מהחירות היסודית להכריע את מסלול חייך, ומול הסביבה את נעה ונדה מול התייחסויות שונות שהמשותף להן הוא שכולן נכנסות לך לרחם, נמסות או נחרדות אל מול פוטנציאל האימהות שלך. ומול עצמך… מול עצמי חשתי בעיקר אשמה על המתנה שכשלתי, כעת בשיא פורייותי, להיות מוכנה לקבל.

עם זאת, הכניסה אל החברה הסודית של יצירת החיים והפסקתם על הסף, וההיכרות האינטימית עם מכלול התחושות המוקרנות מליבה של הבטן, הרגישה כמו כניסה בשעריו של משהו, שללא טיפת ציניות אני מכירה בכך שהוא גדול ממני, והייתי שותפה בו כל הזמן כאישה בלי שידעתי זאת "על בטני". משהתמוססה ההתרחשות של ההפלה לערימה של טופסי 17, נשארתי עם הטעם המעורב הזה.

כמה שבועות לאחר מכן הגעתי אל קופת החולים האזורית עם ערימת הניירות צרורה בניילונית. כאשר לבסוף הגיע תורי ניגשתי נבוכה לאשת השירות. הזמן שעבר הספיק לכסות מחדש בדממה את השיחה על ההפלה כאילו החזיר אותה לצניעות בה היא נמצאת ביומיום. דבר שקורה בממוצע לכ-20,000 נשים בישראל בשנה, אך שאין מדברים בו. לא בו ולא בוועדה שאין כל מקבילה לה במדינות המפותחות, ואשר למעשה תפקודה נותר כניצחון קטן של המפלגות הדתיות המהווה טרדה עבור המוסד הרפואי וחור גדול בזכותה של האישה הישראלית לאוטונומיה.

אשת השירות האדיבה השליטה מהר מאוד סדר בדימום המזומנים אשר השפריץ לכל עבר בתהליך ההפלה. ותוך שהשולחן מתכסה בניירותיו הוורדרדים, צהבהבים ולבנים של התיק הרפואי ומתרוקן בסדר מופתי למעטפות הפקדה, היא התייצבה מול האשמה והכאב שלי מתוך אחווה. גם היא עברה הפלה, מספר פעמים, ואמרה: "אם אנחנו לא נהיה כאן האחת בשביל השניה, מי יהיה…".

יצאתי מקופת החולים, האחווה הנשית הזו תפסה אותי כשאני לא מצפה לה וזקוקה לה כל כך בה-בעת. חשתי הקלה עצומה, פרצתי בבכי, והחלטתי לנסח שורות אלה, למסמס את השתיקה העוטפת חוויה זו, ולהרחיב את האחווה שעטפה אותי לכל מי שעמדה, שעומדת, שתעמוד בנקודה הזו: אתן לא לבד.

הילי עמנואל, מאיירת ומאסטרנטית לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, תחומי מחקר: אפיסטמולוגיה פמיניסטית, נשיות וסובייקטיביות, יהדות ואתיקה

> "אנחנו הנשים להן חיכינו": הנאום שלא נאמתי בצעדה בוושינגטון