הפרקליטות הצבאית טוחנת את הפלסטינים לאט אבל בטוח

במאמרו האחרון ("בג"ץ קירב את ישראל צעד נוסף לספסל הנאשמים בהאג") תיאר מיכאל שפר עומר-מן את האופן שבו מערכות המשפט – האזרחית והצבאית – משמשות כעלה תאנה וכתעודת ביטוח מפני התערבות בין הדין הבינלאומי בחקירת הפשעים שישראל מבצעת בשטחים הכבושים. הרעיון  פשוט: כל עוד מערכות המשפט המקומיות ממלאות את תפקידן באפקטיביות, לבית הדין הבינלאומי אין מנדט להתערב.

אמנם סגן שר הביטחון אלי בן דהן כבר פועל לקדם חוק שיעניק באופן גורף חסינות "לחיילים שפעלו במסגרת מבצעית וביצעו פעולה שיש בה חשד לפלילים", אבל האמת היא שאין בחוק הזה כל צורך: נתונים חדשים שמפרסם השבוע ארגון 'יש דין' מראים, שבפועל חיילים שמבצעים לכאורה עבירות נגד האוכלוסיה הפלסטינית בשטחים הכבושים נהנים מחסינות כמעט מלאה.

כך, על פי הנתונים, במהלך השנים 2011-2016 (את הנתונים לגבי 2017 הצבא טרם מסר לארגון), רק 3.4 אחוזים מחקירות מצ"ח בגין פגיעה בפלסטינים הובילו לכתבי אישום. 32 תיקים מתוך 948 חקירות שנפתחו במצ"ח. שיעור כתבי האישום הנמוך בתיקי חקירה העוסקים בעבירות חיילים נגד פלסטינים בולט במיוחד נוכח העובדה שהפרקליטות הצבאית מסננת מראש את המקרים שבהם היא מחליטה לפתוח בחקירה פלילית ולכן רוב התלונות כלל אינן מובילות לפתיחה בחקירה.

בשנת 2016 התקבלו בפרקליטות הצבאית 302 תלונות על עבירות שביצעו חיילים נגד גופם או רכושם של פלסטינים בשטחים הכבושים. 40 אחוז מהתלונות היו על מקרי ירי, 34 אחוז על אלימות, ו-24 אחוז על עבירות רכוש וביזה. עד למועד בו הצבא העביר את הנתונים ל"יש דין",  ב-220 מקרים הטיפול הסתיים בהחלטה לפתוח בחקירה או בסגירת התיק. מתוך אלה, 46 בלבד הובילו לפתיחה בחקירה. את יתר התיקים, 174 במספר, החליטה הפרקליטות לסגור מבלי להורות על פתיחה בחקירה פלילית. מתוך החקירות שכן נפתחו, עד לסוף הרבעון הראשון של 2017 רק 6.4 אחוזים הובילו להגשת כתבי אישום. חמישה תיקים. אחד מהם הוא אלאור אזריה, שתועד מוציא להורג פלסטיני גוסס על הרצפה.

התרחבות מבהילה של המושג "אופי מלחמתי"

אז איך בעצם מחליטה הפרקליטות הצבאית באילו מקרים לפתוח בחקירה ובאילו לא? לפחות בכל הנוגע למקרים של הרג פלסטינים, המדיניות הרשמית קובעת כי על מצ"ח לפתוח בחקירה מיידית של האירוע, "למעט במקרים בהם ברור כי הפעילות שבמהלכה נהרג התושב הפלסטיני נשאה אופי לחימתי של ממש". ההגדרה של פעילות הנושאת "אופי לחימתי של ממש", – כך עושה רושם – מתרחבת באופן מבהיל עם הזמן.

על פי נתוני ארגון בצלם, בשנת 2016 נהרגו בגדה המערבית מירי חיילים 57 פלסטינים. לפחות לגבי 79 אחוז מתוכם, קבעה הפרקליטות הצבאית כי ההרג היה במסגרת "פעילות בעלת אופי לחימתי של ממש", כלומר כזו שלא מחייבת פתיחה מיידית בחקירה. "עמימות המושג 'לחימה של ממש'", טוענים בארגון יש דין, "משמשת בפועל את מערכת אכיפת החוק הצבאית באופן שמעקר מתוכן את מדיניות החקירות, ותורם לנורמליזציה של הרג פלסטינים כתוצאה מפעילות חיילים ישראלים בגדה המערבית".

צריך להדגיש פעם נוספת שהשיעור המזערי של כתבי האישום הללו מוגש מתוך שיעור קטן של מקרים שבהם בכלל נפתחת חקירה, וכל אלה מתוך שיעור קטן עוד יותר של פלסטינים שבכלל טורחים להגיש תלונה, אם בשל קשיי נגישות או, במקרה השכיח יותר, מתוך חוסר אמון עמוק במערכת המשפט הצבאית. הדו"ח עצמו מעיד על ארבעים מקרים שבהם אנשי '"ש דין" נפגשו עם פלסטינים שנפגעו – בגוף או ברכוש – מידי חיילים, והודיעו כי אינם מעוניינים להגיש תלונה לגורמים בצבא.

כך למשל, מביא הדו"ח מתוך דבריו של א.א., תושב מחנה הפליטים דהיישה, שסיפר לתחקירן "יש דין" על אירוע שבו הגיעו לביתו חיילים לפנות בוקר ועצרו את בנו בן ה-21. לדבריו, כשיצא מהבית בעקבות החיילים במטרה לברר היכן הקצין האחראי ומי אישר את המעצר, היכו אותו החיילים בכל גופו עד לאובדן הכרה. בעקבות האירוע אושפז א.א. למשך שבעה ימים.

"לא שמעתי שהתלונה עזרה אי פעם למישהו"

כשנשאל א.א. הוא מעוניין בסיוע בהגשת תלונה, אמר: "אני לא רוצה להגיש תלונה, כי אני מפחד שהם יחזרו אלי הביתה. בטח הם יסגרו את התלונה שלי, יגידו דברים נגדי ולא ישלמו לי פיצויים, אז בשביל מה להגיש תלונה? האירועים האלו מתרחשים כל יום במחנה הפליטים שלנו ואף פעם לא שמעתי שהתלונה עזרה למישהו או החזירה לו את הזכויות שלו".

אחת האינדיקציות שמאששות את הטענה לחוסר הרצינות של הפרקליטות הצבאית כלפי תלונות של פלסטינים היא הזמן הממושך שעובר מרגע הגשת התלונה ועד הטיפול בה. בין השנים 2014-2017 הגיש הצוות המשפטי של "יש דין" 103 תלונות לפרקליטות הצבאית לעניינים מבצעיים בשם פלסטינים שנפגעו מעבירות של חיילים, ביניהן 11 תלונות שעסקו במקרים של הרג.

ב-77 מתוך המקרים, לקח לפרקליטות הצבאית 177 יום מיום הגשת התלונה עד להחלטה אם לפתוח או לא לפתוח בחקירה. תשובת הפרקליטות התעכבה הרבה יותר במקרים שבהם היא החליטה שלא לפתוח בחקירה, והגיעה במקרים מסוימים שנה וחצי מתאריך הגשת התלונה. כלומר פלסטיני שהיה קורבן לעבירה מצד חיילים וכבר טורח להגיש תלונה, יכול להמתין שנה וחצי רק כדי לשמוע שהפרקליטות החליטה שלא לפתוח בכלל בחקירה של התלונה שלו. תחשבו על הזריזות מעוררת ההשתאות ממש שהפגינה המערכת בעניין החקירה של דובר שוברים שתיקה, דין יששכרוף, ופעיל השמאל עזרא נאווי. אבל כשזה מגיע לתלונות של פלסטינים, שום דבר לא בוער. יש זמן. מה גם שככל שההודעה על ההחלטה שלא לפתוח בחקירה מתעכבת, היכולת של הפלסטינים לערער קטנה באופן משמעותי. ווין-ווין, מה שנקרא.

החודש לפני שנתיים הודיע ארגון בצלם על הפסקת שיתוף הפעולה עם מערכת החוק הצבאית, אחרי שהגיע למסקנה שלא רק שהפניות למערכת הזו הן חסרות ערך, אלא שהן משמשות לא פעם גם מעין עלה תאנה שהצבא מנצל כדי לייצר מראית עין של שלטון חוק. לעת עתה, אנשי "יש דין" עדיין ממשיכים בעבודה הסיזיפית הזו. אבל הנתונים שהם מפרסמים השבוע מעידים שגם הם מבינים היטב את מידת התועלת שיש בציפייה שהצבא – שמקבל תמיכה גורפת, הולכת וגברת ממפקדיו ומהדרגים המדיניים לכל פשע מול האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים – יחקור בעצמו את הפשעים האלה ללא משוא פנים.