הצעדה לציון יום הנכבה תתקיים השנה בסימן "הנכבה השנייה" בעזה
לצד יום הזיכרון ה-76 לנכבה, צעדת השיבה המסורתית שתצא מאזור שפרעם לאתר הכפרים העקורים הושה ואל-קסאיר תציין השנה גם את המלחמה בעזה ותקרא לסיומה. "הישראלים חייבים לזכור שיום העצמאות שלהם הוא זיכרון העקירה והאסון שלנו"
"השנה התחושות קשות הרבה יותר". צעדה לציון השנה ה-74 לנכבה ליד סח'נין, 5 באפריל 2022 (צילום: ג'מאל עווד / פלאש90)
במהלך השנים האחרונות הפכה צעדת השיבה, המתקיימת מדי שנה על אדמות אחד הכפרים שנעקרו ב-1948, לאירוע המרכזי עבור הפלסטינים אזרחי ישראל, המאחד את כל הקבוצות והכוחות הפוליטיים. אחריו, במידה פחותה, צעדת "יום האדמה", המתארגנת באזור סכנין, עראבה ודיר חנא ב-30.3 מדי שנה.
למרות שרשמית, יום הנכבה מצוין ב-15.5, צעדת השיבה נערכת ביום שבו חוגגת ישראל את עצמאותה, תחת הכותרת "עצמאותם היא הנכבה שלנו". הצעדה, שתצא מחר (שלישי) מאזור שפרעם לאתר הכפרים העקורים הושה ואל-קסאיר, תתקיים השנה בנסיבות של "נכבה שנייה" בעזה; בעוד שמספר הפלסטינים שגורשו מבתיהם ב-1948 עמד על כ-750 אלף, מספר העקורים מבתיהם ברצועת עזה מאז 7 באוקטובר עולה על 1.3 מיליון.
"ללא ספק, צעדת השיבה הזו שונה מכל קודמותיה, למרות שחלקן התרחשו בעבר בנסיבות קשות עבור העם הפלסטיני", אומרת העיתונאית מקבולה נסאר, חברת העמותה למען ההגנה על זכויות העקורים וחברה בוועדה המארגנת של צעדת השיבה. "בזמן שאנו מארגנים את הצעדה כדי להדגיש את דבקותנו בזכות השיבה, שהוכרה על ידי האו"ם, ישנם מאות אלפי פלסטינים שחיים שוב בנסיבות של עקירה, חלקם אפילו הבנים והנכדים של אלה שנעקרו ב-1948, חלקם נעקרו פעמיים, ב-1948 ואחר כך ב-1967.
"לדבר על הנכבה בנסיבות אלה זה אתגר אמיתי, אבל אנחנו לא מתפשרים על המשך הפעילות שלנו, שנמשכת כבר שנים. הערך שלה גדל בשנים האחרונות, כאירוע מאחד, וכולל גם היבטים אמנותיים ותרבותיים, זה אירוע שמדבר אל כל בני החברה הערבית, ללא יוצא מן הכלל. השנה התחושות קשות הרבה יותר".
בנוסף למתחולל בעזה, הצעדה השנה תתקיים גם בצל ממשלת ימין קיצונית, שמצמצמת תקציבים לחברה הערבית, ושר לביטחון הפנים, המתעלם מהנושא המרכזי המעסיק את החברה הערבית, האלימות והפשיעה המאורגנת, ומגביר את מדיניות הריסת הבתים, האחרונה שבהם הריסת 47 בתים של משפחת אבו עסא בנגב בשבוע שעבר. בעקבות ההריסות המסיביות הללו, ועדת המעקב העליונה קראה לכלל הציבור הערבי להשתתף בצעדה ואף הגדירה את ההשתתפות ההמונית בה "מבחן לאומי".
כמו בכל אירוע או פעילות שיוזם הציבור הערבי מאז 7 באוקטובר, המשטרה ניסתה להערים קשיים גם על ארגון הצעדה, למרות שלא מנעה את קיומה. "המשטרה וגורמים נוספים, כמו רשות הכבאות, מד"א ואחרים הציבו דרישות רבות, חלקן דרישות ארגוניות וחלקן אחרות, כמו בקשה לא להשתמש ב'סיסמאות מסיתות' – לפי ההגדרה שלהם", אומר מוסא סגיר, חבר האגודה לזכויות העקורים, תושב שפרעם ובן למשפחה שנעקרה מהכפר הושה. "בשנה שעברה השתתפו כ-15,000 אנשים וגם השנה אנו מצפים להשתתפות גדולה, כולל סטודנטים, עמותות ומוסדות, בנוסף ליחידים".
עוד לפני צעדת יום האדמה, שהתקיימה בסוף מרץ, אורגנו שתי הפגנות גדולות בכפר כנא ובמג'ד אל כרום. זאת, לאחר שבמשך חודשים מתחילת המלחמה המשטרה מנעה כל הפגנה או פעילות פוליטית שקראה לסיומה, ואף מנעה מוועדת המעקב להפגין בנצרת ועיכבה את הנהגתה. סגיר: "היה סוג של פחד בחודשים האחרונים בקרב אנשים, ואולי חלקם עדיין קצת חוששים, אבל באופן כללי, אנחנו מרגישים שתחושת הפחד פחתה. השנה, בנוסף לסיסמאות המסורתיות של צעדת השיבה, הדרישה העיקרית שלנו תהיה סיום המלחמה. גם העובדה שהצעדה תתקיים במקום מרוחק מאזורי מגורים מפחיתה את האפשרות למתיחות".
"אני רואה את עצמי כילדה בעיני כל ילדה בעזה". ילדים פלסטינים ממתינים לארוחה חמה שמכינים מתנדבים ברפיח, דרום רצועת עזה, ב-4 באפריל 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)
"המראות מעזה, ילדים שפתאום מוצאים את עצמם בלי בתים, בלי משפחה, מראות העקירה ההמונית, מזכירים לי את הילדות שלי", אומרת סלוה קובטי, שנעקרה עם משפחתה מהכפר מעלול, עובדת סוציאלית לשעבר וחברת הנהלת בוועדה להגנת העקורים. "הרגו את אבא שלי, שהיה בדרכו לקנות אוכל, לפני שנולדתי, אמי היתה בחודשים המתקדמים של הריונה, ונעקרנו מהכפר שלנו. כל אחד מאיתנו נאלץ לגור במקום אחר. הסתירו מאיתנו את מיקום הקבר של אבי ומנעו מאיתנו להגיע אליו במשך יותר מ-70 שנה, ועכשיו אנחנו רואים את הכל חוזר בעזה, נכבה במלוא מובן המילה. שנים אני אומרת שהנכבה ואני תאומים, זה ליווה אותי לאורך כל חיי, ועכשיו המראות בעזה שורפים אותי, מזכירים לי את הטרגדיה שלי, אני רואה את עצמי כילדה בעיני כל ילדה בעזה, ולא רק אני. אנחנו רואים את זה בשיח של אנשים על הצעדה, שלדעתי תהיה גדולה יותר משנים עברו. הכאב שחשים מתמונות המלחמה בעזה מניע את להשתתף בצעדה כדי לצאת בזעקה ברורה הקוראת להפסקה מיידית של המלחמה".
"אחרי הנכבה, יש מי שאמרו שהם נכנסו לארץ ריקה מאנשים, לכן אנחנו מתעקשים לארגן את צעדת השיבה, להזכיר ולהגיד לעולם שאנחנו לא שוכחים את הנכבה או את מאות הכפרים שנעקרו", מוסיפה קובטי. "במיוחד בנסיבות אלה, לצעדת השיבה יש חשיבות גדולה יותר. אנחנו רוצים להשמיע את סיסמת המצעד שהעצמאות היא הנכבה שלנו, אנו לא קשורים לשמחת הישראלים בעצמאות ועליהם לדעת זאת, הם חייבים לזכור שהשכנים שלהם עצובים, כי יום העצמאות הוא זיכרון העקירה והאסון שלהם".
כמו בכל שנה, גם מחר צפויים להשתתף בצעדה מספר פעילים יהודים, שאחד או אחת מהם גם נואמ/ת בטקס שבסיום הצעדה. השנה ינאם הסופר וההיסטוריון אדם רז, שספרו "הדרך ל-7 באוקטובר" ראה אור לאחרונה. בטקס יתקיימו גם הופעות של תאמר נפאר ועלאא עזאם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
